ידוע ומקובל שחשיבותם של התפילות השונות לא נקבעת בהכרח ע"י המתקנים או הרבנים אלא הציבור, העולם, הוא זה אשר קובע את חשיבותם. תפילת "נתנה תוקף" הייתה מיוחד ומרגשת תמיד אולם לאחר מלחמת יום כיפור היא הפכה מפיוט דתי לשיר אנושי אשר ממחיש את החוויה הקיומית של עמידה בכל יום ויום בפני השאלה המשמעותית "מי יחיה ומי ימות, מי בקִצו ומי לא בקִצו, מי במים ומי באש… מי ישלו ומי יתייסר, מי ירום ומי יישפל, מי ייעשר ומי ייעני".
המילים האלו אינם באים רק למקם את מציאותו של האדם בפני אירועים אשר יכולים בכל רגע להשתנות. מציאות חיים אשר יכולה ברגע להתהפך, אלא נותנים לאדם גם מבט על מקומו בעולם ויחס נכון לכל הצלחותיו נצחנותיו ופועלו שהרי - "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר; בנפשו יביא לחמו; משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל וכענן כלה, וכרוח נושבת, וכאבק פורח וכחלום יעוף". המנגינות של הקטעים האלו מאוד מרגשות אותנו. אבל האם כך אנו באמת מרגישים? האם באמת אנו מרגישים שממש היום נגזר מי ימות. מי ייהרג בתאונת דרכים בשנה הבאה. אני לא בטוח שזאת התחושה שלנו. חכמים למדונו "שוב יום אחד לפני מותך" ושואלים וכי יודע האדם את יום מותו אלא שוב בתשובה בכל יום ויום. אנו מתכננים תוכניות רבות קובעים פגישות ועוד ועוד על סמך העובדה שנחיה עוד הרבה זמן. אז מה משמעותה של תודעת המוות בכל יום ויום בחיי האדם כאשר באמת הוא חי בתחושה שהוא לא הולך למות בקרוב. כמעט כל אדם אשר הטס לחו"ל עושה ביטוח בריאות. בד"כ על סכום של מיליון או שני מיליון ש"ח . לכאורה לא ברור, הרי אם נאמר לאדם שיש סיכוי שיקרה לו משהו קשה ונורא בטיול בסבירות של עשרה אחוז – הוא לא ייסע. גם בסבירות של חמשה אחוז רבים לא ייסעו. אז למה משקיעים בביטוח? אלא אדם אומר - גם אם הסיכוי שיקרה לי משהו הוא אחד לאלף או אחד למיליון, ואז אמצא את עצמי במדינה זרה ללא אמצעי ריפוי, אני מוכן על כך להשקיע ולשלם ולעשות ביטוח. נדמה שזה גם מה שאמרו חכמנו. אנו לא חיים בתודעה שמחר נמות. אולם עולם התשובה הוא כ"כ ענק ומשמעותי לאדם לכן גם אם הסיכוי שיקרה לו משהו הוא אחד למיליון שווה לו להשקיע ולשוב בתשובה היום. זהו שוב יום אחד לפני מותך. אנו ב"קדושת החיים" עוסקים יום יום בשאלות האלו של מי יחיה ומי ימות מי יחובר למכונת הנשמה ומי לא. הקב"ה גוזר אולם נתן גם לפוסקי ההלכה את שיקול הדעת להכריע בסוגיות אלו ולסייע בידי המשפחות בקבלת הכרעה נכונה.