מבט על רצון החולה בפרשת תולדות - הרב דובב בינדיגר

 "ואברככה לפני ה' לפני מותי"-  מבט על רצון החולה

"וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי... וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת... וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר: הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה' לִפְנֵי מוֹתִי" (בראשית כז)

בפסוקים אלו פותחת הפרשה את כל הסוגיא המדהימה והסבוכה של הברכות ליעקב ועשיו, יצחק רוצה לברך את עשיו , לפחות בהבנה הפשוטה. ומברך בסופו של דבר, על ידי השתלשלות הדברים בהדרכת ובהכוונת ריבונו של עולם, את יעקב. רבקה בסופו של דבר לא מבצעת ולא מביאה לידי ביטוי את רצונו של יצחק. רבים הפרשנים הדנים בדבר זה- מה רצה באמת יצחק? מדוע רצה לברך את עשיו? איזו ברכה רצה לתת לעשיו ? מדוע הברכות מגיעות בדרך זו? מדוע רבקה משנה? ועוד ועוד שאלות רבות ומרתקות על סוגיה זו. אין כאן המקום להאריך בשאלות אלו ,אלא להתמקד בנקודה אחת בלבד, מתוך הפרשה– רצון החולה. אצלנו בפרשה מופיע הרצון לברך בחיים, לצערנו, הרצון של החולה הסופני לגבי טיפולו.

סוגיית רצון החולה הסופני (יש להעיר שסוגיית הרצון יכולה לעלות גם בחולה שאינו סופני שמסיבותיו שלו אינו רוצה להתרפא)  בנתינת טיפול רפואי או אי נתינת טיפול רפואי ,היא סוגיא מורכבת גם ברמה ההלכתית שלה- למשל האם ההלכה מתחשבת בכלל ברצונו? מה המקום של רצון החולה לגבי המשך הטיפול בו ? באילו מצבים אנחנו נתחשב ברצונו ובאילו לא?  וגם ברמה המעשית- למשל מטופל לא גילה את רצונו באופן ברור, לא היה בצלילות הדעת מספיקה לעניין האם נתחשב? לא גילה את רצונו אבל המשפחה אומרת מה רצונו, כיצד והאם נתחשב בזה? ניגע הפעם רק בעיקרון ההלכתי של מקומו של הרצון. 

האם מתחשבים ברצון החולה? אחד המקורות  המרכזיים בעניין,  מופיע בשו"ת אגרות משה (חושן משפט ח"ב סימן עה): " בחולה סרטן שבדרך הטבע אי אפשר שיתרפא לחיות חיי עולם היינו החיים הרגילין לסתם אינשי בזמננו רק לזמן קצר לאיזה חדשים אם צריכין ומחוייבין לרפאותו אם הזמן שיחיה יהיו חיי צער... צריך להודיע זה להחולה ולשאול ממנו אם רוצה שיתנו לו רפואה דסמים אלו שאם בחיי יסורין רוצה יותר ממיתה, צריכין ליתן לו ואם אין החולה רוצה לחיות ביסורין אין ליתן לו סמי רפואה אלו..."

הרב משה פיינשטיין זצ"ל פוסק שיש לאדם זכות להחליט ולהמנע מטיפול רפואי במצב של מחלה סופנית שיש בה סבל רב. יש בהחלט מקום לרצון אבל במכלול השיקולים כמו מצב של סבל ומחלה סופנית. 

נראה שבהלכה יש מקום לרצון החולה אבל אין ההלכה מקבלת כל רצון של חולה וגם אין ההלכה מתחשבת ברצון כמקור הכרעה בלעדי, אלא מתייחסת לעוד נתונים מרכזיים וחשובים כמו סבל החולה או תוחלת החיים המשוערת ודרכי הטיפול המוצעים, לדעת הרופאים.  גם אנחנו במקרים המגיעים לאגף קדושת החיים של פוע"ה כחלק מבירור המקרה שואלים תמיד מה המטופל רוצה? האם הוא בהכרה וניתן לשאול לרצונו? האם גילה דעתו פעם בעניין, דיבר על זה? ומכניסים זאת למערכת השיקולים בהכרעה ההלכתית. 

הרב דובב בינדיגר - רב המרכז הרפואי הלל יפה-חדרה ורב משיב באגף 'קדושת החיים' במכון פוע"ה.