מאת:הרב דובב בינדיגר
"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ" (במדבר ה,ב)
השבת אנו זוכים לפתוח את ספר במדבר, חלקו הראשון של הספר עוסק בסדר החניה והמסעות של העם במדבר. התורה מלמדת אותנו שיש סדר גם למחנה. מחנה ישראל, מחנה לוויה מחנה שכינה. כל אחד יודע את תפקידו ואת מהותו ואולי הסדר של המחנות מזכיר לו מי הוא ומה תפקידו בתוך המחנה.
יש גם מקומות שאסור להיכנס אם האדם טמא, טומאת צרעת טומאת זיבה או טמא מת.
טמא מת לא יכול להיכנס למחנה שכינה, למשכן עצמו, ומותר בשאר המחנות. טומאת מת וההיטהרות ממנה נעלמה מהעולם שלנו עד שתהיה לנו פרה אדומה ובניין בית המקדש, אבל משהו ממנה כן נשאר עד היום אצל הכהנים (סיפור מעניין בנושא במדור הבא) שאינם מתקרבים למתים, אינם נכנסים לבית הקברות , נזהרים מכניסה שאינה צריכה לבתי חולים, באופן אישי לא מעט מתקשרים אלי לבדוק מתי ואיך ניתן לכהנים להיכנס לכתלי בית החולים.
הריחוק הזה של טמא מת ומחנה שכינה נשאר ומשתמר בשבט הכהונה עד היום למרות שכולנו טמאי מתים ללא פרה אדומה. האיסור על הכהנים "לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" שקראנו בפרשת אמור הוא איסור עצמי בלי קשר לטומאת מוות וההיטהרות ממנה.
אחת ההלכות היותר ידועות, לפחות לכהנים, בגלל הריחוק מנפטרים ואיסור טומאה לכהן היא שאסור לכהן להיכנס לבית שיש בו גוסס כדי שהכהן לא יהיה בבית שיש בו אולי בהמשך אדם מת. וכך פסק השו"ע ביורה דעה (סימן ש"ע) "אבל גוסס ומי שנשחטו בו ב' סימנים או פצוע פצעים הרבה אינם מטמאין עד שתצא נפשם ומ"מ אסור ליכנס לבית שיש בו גוסס". אמנם אין טומאה בגוסס אלא רק בנפטרים וכבר כבר כתב הרמ"א במקום שיש מקילים וטוב להחמיר. הש"ך מסביר את טעם האיסור הרי אין טומאה עכשיו ממש? אז מה האיסור? אע"פ שטומאה אין כאן חילול יש כאן. מהו חילול? רש"י במסכת נזיר (מג.) מסביר את העניין היטב: כיוון שרוב גוססים למיתה, הכהן לא יודע מתי ימות ולכן יש לו איסור כבר מעכשיו שמחלל עצמו מקדושת הכהונה הנלמד מהפסוק, המופיע שם בגמרא, ל"ֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ"
רוב גוססים למיתה- מעבר לנושא של טומאת כהנים, בו פתחנו, במוקד 'קדושת החיים' מגיעות לא מעט שאלות מה מותר ומה אסור לעשות בגוסס כיוון שאולי פעולה כזו או אחרת תקרב את פטירתו. לא מעט שאלות על הזזת הגוסס ובעיקר שאלות סביב התמיכה הנפשית דרך מגע הנצרכת לחולה בשלבים הסופיים, האם מותר לתת יד? ללטף? לגעת בחולה? הכלל הוא שמצד אחד חכמים אסרו להזיז את הגוסס שלא לצורך, כדי לא לקרב מיתתו (רמב"ם הלכות אבל ד,ה) אנחנו רואים פה שמירה אדירה ורגישות לכל רגע של חיים, כל טיפת חיים. ומצד שני מותר לעשות כל פעולה שנחוצה לטיפול הרפואי בחולה (הגרש"ז אוירבעך) . אבל היכן נכניס את מצבי הביניים של התמיכה הנפשית בליטוף ובהחזקת היד?
אמנם איסור הזזת הגוסס מופיע בפוסקים ( שו"ע יו"ד של"ט) אבל איסור נגיעה בגוסס לא מוזכר בכלל בטור או בשו"ע. מפוסקי זמננו יש מי שאסר נגיעה בגוסס (אגרות משה חלק ב סימן עג) שכתב אבל שומרי תורה יש להם לישמר כשיודעין שלא שייך לרפאותו ורואין שהוא גוסס שצריכין ליזהר מליגע בו. חשוב לציין שגם בתשובתו זו של ר' משה פיינשטין לא ברור אם התכוון לנגיעה כהחזקת היד וליטוף או שמדובר על נגיעה שמקרבת את מיתתו. מצד שני בספר תורת הרפואה (עמ' 70) של הרב גורן התיר נגיעה כמו ליטוף או להניח את היד עליו וכן מובא בעל פה מהגרש"ז אוירבעך שאין לאסור נגיעה בגוסס (הרב פרופ' שטיינברג בספרו הרפואה כהלכה עמ' 427). הרב יעקב אריאל אמר לנו שמותר להחזיק את היד של החולה לשם עידוד ותמיכה נפשית. מצבים אלו מאוד עוזרים בליווי החולה והתמיכה בו ואם יש צורך לליטוף והחזקת היד בהחלט יש לזה חשיבות ומותר.
079-5555955 
