האם יש מצווה להנשים? הרב יאיר שחור

בעבודת הקודש של מוקד "קדושת החיים", אנו נשאלים רבות על אודות החובה להנשים ולהחיות חולים בסוף ימיהם. לא מזמן נחשפנו למקרה של מונשם כרוני ומצבו. מדובר באדם שהיה צורך להחדיר לו צינורית אוויר לריאות (אינטובציה), כדי לאפשר לו לנשום בעזרת מכונת חמצן. לצערנו, הגוף לא הבריא ולמעשה הוא נשאר עם צינורית האויר קבועה בגופו כדי להחיותו. לבי נכמר בקרבי משמיעת הדברים הקשים והסבל הרב שהוא ושכמותו סובלים, בטיפולים הרפואיים, ובמצבם ההיגייני.
אבקש לשתף את הקוראים בלבטים המלווים אותנו בשאלות כאלה. עלינו לשאול, מה המענה שעלינו לתת למצב הזה? לא, המתת "חסד" אינה אופציה.
אסור לרצוח חולה גם אם הוא סובל! מה כן? ראשית, לעשות מאמץ הלכתי לא להגיע לזה. כשיש חולה הזקוק להנשמה וסיכוייו להיגמל קלושים, יש מקום לשקול אם להתחיל בביצוע הנשמה.
אמנם התורה מצווה אותנו: "לא תעמוד דם רעך" ולכן יש לעזור לחולה ולהחיותו. אך אם מדובר בסבל גדול לחולה, אולי אין מצוה כזו. באמת נחלקו בכך הפוסקים. יש אומרים שצריך לעשות הכל כדי להמשיך את חייו: "כי יקרים מאוד רגעי אנוש עלי אדמות" (שו"ת ציץ אליעזר ח"ה, רמת רחל סי' כח). ויש אומרים שאם מדובר בסבל גדול לחולה, אין חובה להאריך חיים שכאלה. כך מופיע בכתבי הגרש"ז אויערבך (שו"ת מנחת שלמה ח"א, צא), הרב פיינשטיין (שו"ת איגרות משה חו"מ ב, עד) ועוד רבנים גדולים שפסקו כך בעל פה. שאלת השאלות היא מה נקרא סבל גדול, כי זה ענין יחסי. שמעתי סיפור מרב בארה"ב, שנשאל על חולה הצמוד למחולל חמצן, בהכרה וחצי סיעודי. הרופא בבית החולים שם, פנה למשפחה והציע לסגור לו את החמצן ולסיים את הסבל של החולה… שהרי כעת הוא יצטרך להיסחב עם המכשיר הזה לכל מקום, זה מאוד יגביל אותו ואיזה מין חיים אלה.
הרב השיב כמובן, שחייבים להחיותו ואסור לקצר את חייו, משום רציחה. הוא הסביר לרופא הגוי, שאצלנו יהודים, יש משפחה, נכדים ונינים המקיפים את הסבא, יש חגים שהסבא יושב עם כל המשפחה לסעודות חג מלכותיות ויש, כן, יש מצוות מעשיות: תפילין ועוד, שהחולה יכול לקיים.
החולה הזה האריך לחיות עוד 9 חודשים יפים, אחרי הדיון הזה. למדנו מכאן שהסבל הוא עניין יחסי. הרבנים הנ"ל שהתירו בסבל גדול, הגדירו זאת בתור כאבים חזקים וייסורים משמעותיים. יש להיזהר ממצב הפוך, שהפחד מהגעה למצב של מונשם כרוני, יגרום לנו להימנע מלהנשים גם את אלה שיש להם סיכוי סביר להיגמל.
למעשה, הרבנים התירו להימנע מהנשמה רק למי שסיכויו קלושים מאוד להיגמל. אחר כל זאת, יש להדגיש שגם כאשר רשאים להימנע מהנשמה, יש להמשיך לתת טיפול מלא לשאר צרכי החולה, נוזלים, מזון, תרופות וכדומה. שכן הרעבת החולה למוות, היא כמו רציחה וכמובן אסורה. דבר נוסף שיכול מאוד לעזור לחולים אלה, הוא משפחה מסורה. אם בבני המשפחה עצמם שיסייעו, ממש בטיפול עצמו, לחולה, ואם באמצעות העסקה של אדם בתשלום שיהיה אתו במשך מספר שעות ביום, יוודא שהצוות עושה את מלאכתו וידאג לכל צרכיו.
חשוב להדגיש, אין ללמוד למעשה מדברים אלו, ובכל שאלה למעשה יש להתייעץ באופן פרטני.