שבת זכור – להיות חלק מסיפור גדול

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה …וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד"
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ"

הם סובבים סביב מיטתו כולם, כוחותיו כבר אינם עימו, לרגע לא ברור אם הוא בהכרה או לא, האם הוא מגיב או שומע. עשרות שנים, כוחו היה במתניו, ליבו היה עימו, פעל ועמל, השמיע רצונות וזכה לצוות לביתו.
וכעת, שמונח הוא על מיטתו, כמעט כאבן שאין לה הופכין, מידת ימיו קצובה, וכעת ניצבת דילמה אל מול ילדיו.
האחד, עולמו דתי, מחויב הוא להלכה, מבקש כי יעשו הכל כדרכה של תורה, האחרת, בליבה קשורה אבל דרכה כבר אינה בדקדוקי הלכה, מבקשת כי נהיה אנושיים, לא יסבול עוד, והאחד, בתווך, פונה ושואל.

רגע אחד בו ניצבת משפחה, לעיתים נמצאים הם בתווך, מול היקר להם שנראה כי סובל וגם אם אינו סובל מבקשים הם לשמור על כבודו, לעיתים אל מול המערכת הרפואית, המציבה בפניהם שאלות, שאיש אינו רוצה לעמוד בהם, ומעל לכל, צו מצפונם, עולם ההלכתי והערכי, לעיתים שואלים אם מתנגשים הם זה בזה ולעיתים מחוברים.

ערכם של החיים לא יסולא בפז, וכל נשימה, יש לה משמעות כאן בעולם הזה, ובצד זה, תורתנו תורת חיים, מכוונת אותנו לשמור על צלמו וכבודו של האדם, בכל עת, לא לקצר חיים מחד, אבל לראות כי אינו סובל, ולקיים בו מצוות ואהבת לרעך כמוך.

אבל לעיתים, הקושי הגדול בזמנים אלו, הוא מקומם ועולמם של בני המשפחה הסובבים.
מחד, מבקשים הם לקיים את הציווי של בן המשפחה, לעיתים, האדם ביטא את רצונו בטרם עת, גילה דעתו כיצד רוצה שינהגו, לעיתים יכולים אנו להעריך מה היה רצונו במצבים אלו, האם היה מבקש כי יעשו הכל, או לחילופין חשש מרגעים וזמנים אלו, וביקש שימעט בהתערבות, ולעיתים מתגלים פערים בין בני המשפחה.

ברגעים האלו, אנו צוות הרבנים בקדושת החיים, לא אחת נכנסים ומבקשים להיות שותפים עם המשפחה.
בראש ובראשונה, לסייע בהבנת המצב הרפואי, בתרגום שלו לכלים ולעולם ההלכתי, אבל יותר מכך, מבקשים אנו ברגעים אלו כי אחר שנפסוק מתוך דרכה של תורה, המבקשת למעט את הסבל, המבקשת לכבד את רצונו של האדם ובצד ראיית ערכם של החיים, לראות את החיים גם בשלבים אלו.

ביקשתי מהם לדבר עימם, עם כולם, לחבר בין הרצונות, מחד לבצע את הכל לפי דרכה של תורה, ובצד זה, לשמור על מקום הנפש והאנושיות, שלא לסבול, שלא להאריך את השלבים שלא נצרך להאריך.
אבל יותר מכך, כיוונו את המשפחה, לקיים את הציווי של אביהם ברגעים אלו, לזכור.
לזכור אותו בימי כוחו ושיאו, לזכור אותו ברגעים היפים, לקיים את הציווי של הנר שהדליק את הזכות והמהות, ולהתחבר סביב מיטתו, גם אם עולמותיהם שונים כעת, כולם מאב אחד באו, גם אם דרכם כעת שונה, מבקשים הם כעת את אותו הדבר לכבוד אביהם, וברגעים אלו, לא מחלוקת ופערים ביניהם, אלא בקשת איחוד וקרבה, התאחדות סביב מיטתו של אביהם, כבני יעקב בשעתו אשר התאספו אל הציווי רגע לפני שיפטר מן העולם.
אז, לא עוד רואים את המצוקה והקושי, לא עוד רואים את הגוף שכבר מתקשה, אלא זוכרים את הנר הדולק, את הנשמה המאירה, את הנשימה שיש בה בכדי לחבר בין הילדים, את הנשמה שתזכר ותזכור, ותמשוך את כוחות החיים אל חייהם שלהם גם בהמשך.
משזכו הילדים הסובבים לקיים זאת בימים האחרונים, ברגעים האחרונים, סביב מיטתו, יכול האב, יכולה האם, לצוות אותם בדרכם האחרונה, להתאחד, להתחבר, למשוך את הכוחות האלו אל החיים.
וכבר אמר קהלת, "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ", ברגעים האחרונים לעיתים זוכים לראות דווקא את החיים ואת הטוב, להתאחד ולהתקרב.
בתוך הליווי והמענה ההלכתי, פענוח הרפואי של המצבים, הבנת הרגישות והקושי, מבקשים אנו בקדושת החיים, ללוות את האנשים ברגעים אלו, לחבר ולהתקרב, להגיע אל החלטה שלא רק תהיה מתוך עולמה של הלכה, מתוך ראיית החיים ומניעת הסבל, אלא תפעל גם לקרב ולחבר.
"וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם".