אל תחכו לרגע האחרון

האם לדון עם משפחה על סוף חייו המתקרב של יקירם? זה לא אכזרי מדי? האם זה לא מייאש אותם ומביא אותם לאיבוד התקווה?

  תשובת הרב צבי ארנון  

  שלום וברכה,

זו אינה אכזריות, אלא אחריות ואהבה.  כשאדם חולה קשה עדיין צלול וכשיר לקבל החלטות, הוא מחזיק באוטונומיה מלאה. שיחה מוקדמת מאפשרת לו לבחור בעצמו את הדרך שבה ירצה לחיות את שארית ימיו ואת אופי הטיפול הרפואי שיקבל (או לא יקבל) כשיגיע הסוף. אם נחכה, הדיון יתקיים כשהוא כבר לא יוכל לדבר, ורצונו האמיתי עלול ללכת לאיבוד. גם כשכבר אינו צלול עדיין  היתרון המעשי הוא שקט נפשי וכבוד . שיחה מוקדמת מובילה של המשפחה עם רב יכולה להוביל לניסוח הנחיות רפואיות מקדימות  מסמכים אלו מבטיחים שרצונותיו של המטופל  או של המשפחה – כמו הימנעות מהנשמה מלאכותית או טיפולים פולשניים חסרי תוחלת – יכובדו. כך, ברגע האמת, המשפחה משוחררת מהנטל הנורא של ניחוש רצונותיו וקבלת החלטות הרות גורל תחת לחץ.  דיון על סוף החיים אינו ויתור על החיים, אינו איבוד תקווה. אלא בחירה מודעת באיכות החיים שנותרה.  השיחה עם הרב מביאה להבנה יותר ברורה על דרכה של תורה במצבים אלו. מביאה להשלמה יותר גדולה עם המורכבות שהמשפחה הגיע אליה בעל כורחה. זה נותן שקט ורוגע נפשי.   המסר הוא אל תחכו. לרגע האחרון.  הרגעים האחרונים אמורים להיות מלאים באהבה ופרידה, לא בבירוקרטיה ובמאבקים רפואיים. שוחחו היום, כשהקול של יקירכם עדיין חזק, ואם כבר אינו חזק שוחח כל עוד קולכם חזק.  כדי להבטיח שהסוף יהיה כפי שהוא בחר – מכובד, שקט ומלא אנושיות.