אבי חולה דיאליזה כבר 20 שנה. הוא התרגל למהלך החיים ששלוש פעמים בשבוע הוא במכון לדיאליזה. יש לו רצון עז לחיים. לפני שבוע הוא נפל ומצבו התדרדר עבר החייאה קשה ועכשיו הוא מרותק למיטתו די מטושטש ולא מתקשר. הסבירו לנו שיותר הוא לא יוכל לעשות דיאליזה בקהילה אלא רק בבית חולים. הדבר כרוך מבחינתו במאמץ מאוד גדול להסיע אותו בכל פעם לבית החולים. רצינו לדעת האם על פי ההלכה אנו מחויבים לעשות זאת?
תשובת הרב צבי ארנון
שלום וברכה,
ראשית כל מאחל בריאות איתנה בע"ה
אני חושב שאתם חייבים לעשות את המאמץ הזה למענו.
ראשית כל – העובדה שהוא מקבל דיאליזה כבר 20 שנה אומרת שזה הפך עבורו להיות דבר שגרתי כמו מזון או נוזלים. לכן - הפסקה של פעולה שגרתית לחולה בדרך כלל אסורה. יש הבדל מאוד גדול בהלכה בין פעולות חדשות לחולה במצב קשה לפעולות שגרתיות שהוא כבר רגיל להם שנים רבות.
שנית – כתבת שיש לו רצון עז לחיים. לכן אנו משערים שהוא היה מעוניין שתמשיכו להעניק לו את הטיפול הזה.
דבר שלישי – לא לקחת לדיאליזה זה כמעט גזר דין מוות. הוא לא יכול להמשיך לחיות ללא דיאליזה ולכן צריך מאוד מאוד להיזהר בעניין זה וכדאי להתקשר למוקד שלנו בעוד כשבוע ונשמע כיצד עבר השבוע עם הדיאליזה.
הרב צבי ארנון
ראש אגף קדושת החיים
079-5555955 