לפני כשנה וחצי התגלה שאבי חלה במחלת הדמנציה. בהתחלה הוא רק היה שוכח דברים ולאט לאט מצבו מתדרדר הוא צועק ועצבני. ניסינו להביא לו משהו שיהיה אתו והוא לא מסכים. השבוע הוא יצא מהבית וירד לרחוב ללא הבחנה. מה מותר לנו לעשות מבחינה דתית והלא אנו מחויבים בכיבוד הורים.
תשובת הרב צבי ארנון
שלום וברכה,
מחלת הדמנציה היא מחלה נוירולוגית אשר במשך הזמן פוגעת בשקול דעתו של החולה. בשלבים הראשונים של המחלה החולה עדיין צלול ומבין ויש לכבד את רצונו עד כמה שאפשר. אולם ברגע שהחולה מאבד את צלילות דעתו, אנו מחויבים בכבודו על פי מה שנראה לנו נכון ולא לשמוע לדעתו שהרי היא איננה צלולה. כיוון שאביך ירד לכביש מבלי להיזהר הדבר מלמד שהוא הגיע לשלב של חוסר שקול דעת שהרי הוא מסכן את עצמו. מרגע זה חובתכם לדאוג לו ולשמור עליו ללא התחשבות ברצונו. כמובן שהדבר צריך להיעשות בנועם וברוגע אולם בתקיפות. יש לשים לב שחובה זו מוטלת עליכם גם אם לפעמים הוא צלול ולפעמים אינו צלול. אסור לכם לאפשר לו שלא להיות מוגן ושמור בשעות שאינו צלול. יש להתעקש שיהיה אתו כל הזמן משהו שיוכל לשומרו.
הרב צבי ארנון
ראש אגף קדושת החיים
079-5555955 
