בין ברכה להתמודדות בפרשת "כי תבא"

מאת: ד"ר חזי רז מנהל אגף 'קדושת החיים'

בחלקה האמצעי של פרשתנו אנו נפגשים עם מעמד הברכה והקללה בהרי גריזים ועיבל, אותו מצווים בני ישראל לקיים לכשייעברו את הירדן ויכנסו לארץ (דברים כ"ז). בכך מחזיר אותנו משה לפרשת ראה, שם הוא מצווה את בני ישראל על אודות הברכה והקללה, הניצבים בפניהם כמשימת חיים לאומית כפולה, ערכית וטקסית: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹקיכֶם... וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה אֱלֹקיכֶם... כִּי יְבִיאֲךָ ה אֱלֹקיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִּים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל" (דברים י"א, כו-כט). בפרשתנו מוסיף משה ומצווה כי כחלק ממעמד זה עליהם לקחת אבנים גדולות, לסוד אותן בסיד ולכתוב עליהן את כל דברי התורה: "וַֽהֲקֵמֹתָ֤ לְךָ֙ אֲבָנִ֣ים גְּדֹל֔וֹת וְשַׂדְתָּ֥ אֹתָ֖ם בַּשִּֽׂיד, וְכָֽתַבְתָּ֣ עֲלֵיהֶ֗ן אֶת-כָּל-דִּבְרֵ֛י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את" (כ"ז, ב-ג). כתיבה זו מעניקה נופך מעשי לציווי הערכי: את התורה הנכתבת לדורות יש ללמוד, לשנן ולחיות לאורה. בנוסף לכך מצווה משה גם על המעמד הטקסי של הברכה והקללה, בו יתחלק העם לשניים, ישמע את הברכות וישבע על הקללות: "וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִּים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשׂכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן: וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי" (דברים כ"ז, יא-יג). טקס זה מעניק לברכות ולקללות משמעות עמוקה יותר, של מחויבות פנימית לדרך חיים תואמת ומוציא אותן מגדר של 'עצה טובה' בעלמא.

כיצד התבצע הטקס בפועל? לפי פשט פסוק יב, ששת השבטים הם המברכים: "אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִּים", אך לפי פשט פס' יד, המדברים הם הלוים: "וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם". מהי משמעות המושג "וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ"? בעל אור-החיים הקדוש מציין, כי לפי התרגומים הארמיים תפקיד הלוים הוא רק תפקיד מסייע, מקדים או אוחר. לפי אונקלוס הלווים רק עונים, משיבים וחוזרים על דברי העם "וִיתִיבוּן לֵוָאֵי וְיֵימְרוּן לְכָל אֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל קָלָא רָמָא". לעומתו סובר התרגום המיוחס ליונתן, כי תפקידם הוא מקדים, הם מכריזים והעם עונה: "וְיִכְרְזוּן לֵיוָאֵי וְיֵימְרוּן לְכָל אֵינַשׁ יִשְרָאֵל בְּקָלָא רָמָא"  וכך גם דעת האבן עזרא (פס' י).

אף חז"ל הבחינו בקושי זה ובמשנה במסכת סוטה (ז, ה) שהביא רש"י לפס' יב, הם מתארים אחרת את המעמד: "ששה שבטים עלו לראש הר גרזים, וששה לראש הר עיבל, והכוהנים והלויים והארון למטה באמצע. הפכו לוים פניהם כלפי הר גרזים ופתחו בברכה, ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו' ואלו ואלו עונין אמן. חזרו והפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה ואומרים, (פסוק טו) ארור האיש אשר יעשה פסל וגו', וכן כולם...". כלומר, הכוהנים הלוים הם האומרים הן את הברכה הן את הקללה והעם כולו פנוי לענות אמן אמן.

כך או כך ראוי לעמוד על האבחנה בלשון התורה בין תיאור מעשה הברכה: "אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת" לבין הקללה "וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה". "לברך את" הינו פועל מובן, אך מה משמעות הביטוי 'לעמוד על הקללה'? אם נבחן ביטוי זה נגלה כי לרוב משמעותו היא עמידה על המשמר, כהגנה על דבר חשוב, או מפני עניין חמור ומסוכן. כך למשל, שומר אליעזר עבד אברהם על גמליו (בראשית כד ל), פרעה נדהם ממראות חלומותיו על היאור (בראשית מ"א  א, יז), אנו מוזהרים מלקבל לשון הרע "לא תעמד על דם רעיך" (ויקרא י"ט טז), נשיאי המטות מופקדים על חייליהם (במדבר ז ב) והיהודים במגילת אסתר מורשים להילחם ו"לעמוד על נפשם" (אסתר ח יא, ט טז).

אם כן, מתבררת לנו עתה משמעות מרגשת ביחס הראוי אל הקללה וממילא אף אל ששת השבטים המופקדים עליה. מקובלת דעת האבן-עזרא על אתר, כי בני הגבירות הופקדו על הברכה ובני השפחות על הקללה (יחד עם הגדול והקטן מבני לאה, ראובן וזבולון) וממילא לראות בהפקדה על 'הקללה' עניין שלילי ופחיתות כבוד. אולם לאור ההבנה כי 'עמידה על' משמעותה עמידה על המשמר, הרי שלהפקדה על הקללה משמעות חיובית בעלת אחריות כבדה, שאולי לא כל אחד ראוי ומסוגל לה. לעמוד בפרץ, לקדם את פני הרעה ולוודא שלא תתממש זו שליחות אחרת לגמרי. תמיד נעים וטוב לברך, אך לקדם פני רעה, לוודא שלא תגיע אלינו ולדעת להתמודד עימה, זו שליחות הרואית, עד כדי אחריות לאומית (ובדומה כתב הכלי יקר לפס' יב).

נתיבות החיים של כולנו מובילות לא רק אל מחוזות ברכה וחסד. לעיתים, איש-איש בדרכו צועדים אנו אף בדרכים של סבל, קושי וייסורים ותוהים, על מה באה עלינו הרעה-הקללה הזו. דומני, כי יכולים אנו לשאוב בזמנים שכאלו כוחות אמונה ותעצומות נפש ממעמד הברכה והקללה! הלא התורה הנכתבת על האבנים הגדולות המסוידות, אינה מצווה להינתן על הר הברכה, הר גריזים, אלא דווקא על הר הקללה: "תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל" (דברים כ"ז ד). ללמדנו כי מאת ה' הייתה זו ועלינו דווקא להתחזק ולעמוד על נפשנו, למצוא את כוחות הנפש לקדם את פני הרעה ולהאמין כי "אלו ואלו – דברי אלוקים חיים". מי ייתן ונתברך כולנו ערב השנה החדשה בפסוק "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּ ה' אֱלֹקיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם".