אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש!

מאת: הרב יאי שחור, רב משיב בקדושת החיים

בפרשת השבוע, בשלח, מסופר על הגעת בני ישראל לים סוף: "ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם וייראו מאד, ויצעקו בני ישראל אל ה'" (שמות יד, י). בני ישראל חונים על הים ומצרים מתקרבים מאחור, מצב ביש! מה עושים? אומר המדרש במכילתא: "תפסו אומנות אבותם" - התפללו: "ויצעקו בני ישראל אל ה'". כאשר יהודים בצרה, מתפללים. גם במצבי חולי חלילה, אנו מתפללים אל ה' שיושיע אותנו וישלח רפואה שלמה לחולה. אמנם נכון לברר האם גם במצב שלא ניתן כבר לרפא, בכל זאת להתפלל לרפואה? 

למשל, חולה בסוף חייו, אם כבר אפסה כל תקווה, כגון נזק משמעותי למוח, מחלה ממארת החוסמת את עורקי החיים וכדומה, האם נכון להמשיך להתפלל לרפואתו? פעמים רבות, אנו ממאנים לקבל את המציאות וממשיכים לקוות לנס. מסתמכים אנו על הגמרא (ברכות י, ב), שמספרת על חזקיהו מלך יהודה שחלה במחלה מסוכנת, ואמר שיש לו קבלה מדוד המלך, ש"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים". האם מאמר זה נאמר גם במצב שהוא אל-חזור? הרב שמואל רוזבסקי זצ''ל ‏(ראש ישיבת ישיבת פוניבז', ספר ראש הישיבה פרק לח, הערה 81)‏ סבר שבאמת חולה סופני שבמצב הרפואי שלו אין אפשרות להמשיך לחיות, אין צריך להתפלל עליו שיתרפא. הוסיף שיש לדייק בלשון הגמ', שדוקא כאשר חרב מונחת 'על צווארו' צריך להתפלל, אבל כאשר החרב מונחת 'בתוך צוארו' אין צריך כבר להתפלל. ממילא בחולה סופני, שכוח המוות כבר טמון בגופו בר מינן, הרי זה בגדר תפילת שוא. יסוד זה מפורסם בשם המנחת חינוך, שיש לדייק ולחלק שדוקא 'על צווארו' אל יתיאש מן הרחמים, אבל 'בתוך צווארו' לא. בספר אגרות וכתבים (של הרב שלמה וולבה, חלק א, סימן קפד) הביא בשם ר' יחזקאל לעוינשטיין (המשגיח הנודע של ישיבת פוניבז') שלא להתפלל עבור חולה בשלב מתקדם מאד במחלה ההיא. וכן הורה הרב שלמה זלמן אויערבך (הליכות שלמה - תפילה, פרק ח הערה 56), שאין להתפלל על חולה שיתרפא כאשר זה נגד הטבע. כדברים הללו מצאנו גם לרבי עקיבא איגר (בשו''ע או''ח, סימן ל) בשם ספר חסידים (סימן תשצה) וזה לשונו: "אל יתפלל אדם לבקש דבר שאינו כפי הטבע. ואף שהיכולת ביד הקדוש ברוך הוא ... ואסור להתפלל שיעשה לו הקדוש ברוך הוא נס בשינוי עולם, כגון שיוציא אילן זה פירות קודם זמנו". והוסיף הגרש"ז נימוק נוסף למה נכון שלא להתפלל על כך, שכן אם לא תתקבל תפילתם, ולא יתרפא, יש לחוש לרפיון באמונה חס ושלום.

אמנם אם החולה לא סובל, נכון וראוי להתפלל שיחיה. שכן גם אם לא יתרפא, גם אם לא יאריך ימים, לפחות יהיה עם משפחתו עוד יום, עוד יומיים, וגם יזכה שיתקיים בו מה שאמרו חז"ל (אבות ד, יז): "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא".