פרידה מתוך חיבור?! - פרשת ויצא

מאת: הרב אריאל וידר, ראש אגף 'קדושת החיים'

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (בראשית כח י).
רש"י במקום שואל מדוע נכתב גם ויצא ולא רק וילך, ועומד על הלשון המיוחדת "שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. בזמן שהצדיק בעיר הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. וכשיוצא, פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה".

לפני שלושים שנה, מוצאי שבת פרשת ויצא. בית הלוויות. המונים מגיעים לחלוק כבוד לרב בן ציון פריימן ז"ל. ואני עומד שם ושומע את הרב מרדכי אליהו זצ"ל על יציאתו של צדיק מן העיר. על הודה שפנה, על המשבר למי שנשאר כאן מאחור.  
הסביבה הקרובה, שהייתה מחוברת כל כך לרב פריימן, הרגישה עד כמה המילים הללו מדויקות. יציאתו של צדיק עושה רושם. משהו בעיר, במרחב, באוויר, משתנה.

מאז עברו שנים. במסגרת קדושת החיים אני מלווה משפחות רבות סביב יציאתו של צדיק. לפעמים מדובר בדמות ציבורית, ולפעמים זה "רק" הצדיק של הבית, הדמות הנושאת את המשמעות הפנימית ואת היציבות. ושמתי לב שככל שיש הכנה משמעותית יותר לקראת יציאתו, הזעזוע אמנם קיים, אך פחות שובר ופחות מבלבל.

וכאן עולה השאלה: האם חייבים לחוות זעזוע מוחלט? התשובה: לא בהכרח. אך לא תמיד בידינו הדבר.

חז"ל מלמדים שיעקב אבינו ביקש על החולי, כדי שיוכל לאסוף את בניו, "ליישב בין בניו" אני תמיד רואה בדברי המדרש הזה הזדמנות לשיח מחבר לקראת סיומם של החיים, פרידה מתוך חיבור.

מיד לאחר יציאתו של יעקב הוא מתקן את תפילת ערבית "וילן שם". תפילה הנאמרת בשעת לילה, בזמן שאינו מובן ואינו בהיר. יעקב יוצא מבית המדרש אל דרך ארוכה ולא פשוטה, והוא מלמד כיצד עומדים מול לילה בתפילה ובאמונה.

ואולי אפשר לחבר את הדברים, כשיש הכנה, שיחה, הבנה של הרצון האלוקי, אולי הפרידה פחות קשה, פחות מזעזעת, בבחינת "ותשחק ליום אחרון".

השאלה הגדולה תמיד היא מתי?

אני רואה לשליחות להיות שם ברגעים הללו, לכוון להדריך כדי שהלבבות ישארו שלמים יותר.