הרצון והחפץ בפרשת ויקרא - בין הפרט לכלל

מאת: הרב אביאל אלימלך רב משיב ב'קדושת החיים'

התורה מתחילה את ספר הקורבנות בציווי "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה'".
הקורבן לכאורה הוא ביטוי אישי ,אדם רוצה להתקרב לה' ולכן הוא מביא קורבן. הקורבן מבטא מצבי נפש שונים. לעיתים כתוצאה מקלקול או נפילה יש באדם רצון פנימי לתקן ולפעמים בעקבות ישועה והצלה הוא יבטא את רגשותיו בהבאת קורבן תודה. אולם לפני המילה 'אדם' ואחריה מצאנו ביטויים המבטאים שייכות לציבור "דבר אל בני ישראל.."כי יקריב מכם".
רואים שבפרשת הקורבנות חשוב לתורה לחבר את הפרט אל הכלל. מהי משמעות הדבר?

התורה ממשיכה אִם־עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן־הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'. הגמ'(ב"ב מז:) נדרשת לכפילות בפסוק 'יקריבנו..יקריב אותו':

כדתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו. יכול בעל כורחו תלמוד לומר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.

לכאורה יש סתירה פנימית בין הכפייה לרצון. וכי איזה ערך יש לאמירת 'רוצה אני' הבאה מתוך כפייה?

המלבי"ם (התורה והמצווה סימן כו) מבאר שבלשון המקרא ישנם שני מושגים דומים 'חפץ' ו'רצון' וז"ל:

מה שכתוב "לרצונו" פירושו שיהיה לרצונו של מקריב ודעתו, לא כמוכרח על הדבר, שזה הפך ה"רצון"..ובכל זה יש הבדל בין "רצון" ובין "חפץ"; כי הרצון הוא תכונה מחשבית והחפץ הוא תכונה נפשית. גדר הרצון הוא שמחשבתו מסכים אל הדבר ובוחר בו, וגדר החפץ שיש לו אל הדבר נטיה נפשית על ידי שמתאוה או שחומד בו או על ידי נטיה אחרת נפשית, מה שאין כן הרצון נקי מכל נטיה נפשית כי הוא מפעולת השכל והבחירה. ויצויר שירצה האדם בדבר ולא יחפץ בו, וכן בהפך. לפי זה נוכל לצוות על הרצון ולא על החפץ.

הרצון הוא תולדה של השפעת המחשבה הבאה מהצדדים העליונים שבאדם לעומת החפץ שהוא תולדה של השפעה נפשית הבאה מהצדדיים הנמוכים שבאדם. יכולה להיות מציאות בה האדם מתאווה לעשות משהו אך בעומק מחשבתו הוא לא מחובר אליהם וכן להיפך שמחשבתו מבקש להוליכו למעשים נעלים אך חפצו הנפשי איננו שם. המלבי"ם מציין כי בלשון התורה אף פעם לא יבוא ביטוי שלילי ליד המושג 'רצון' כיוון שהרצון שייך לטהרה הפנימית של הנשמה הישראלית  לעומת חפץ היכול להופיע גם בהקשרים שליליים. לכן אין שום סתירה בין הכפייה לרצון כיוון שהכפייה לעולם לא תהיה על הרצון אלא על החפץ. מטרת הכפייה היא לנטרל את ההשפעה השלילית של החשק ומתוך כך יוכל להתעורר הרצון הפנימי.

לכן חשוב לתורה לחבר בפרשת הקורבנות את הכלל אל הפרט. החיבור בין המימד הפרטי למימד הכללי הוא הבסיס ללימוד הגדול של הכפייה עד שיאמר רוצה אני. הרצון שייך למדרגה השורשית של כלל ישראל ומתוך כך יש מקום לכפות על החפץ.

בקדושת החיים אנו נדרשים רבות לסוגיית רצון החולה. ההתחשבות ברצון החולה כשיקול בפסיקה נידון בפוסקים האחרונים. במצבים שונים רצון החולה מצטרף לשיקולים ההלכתיים כגון אם סבלו גדול מנשוא או בפעולה רפואית מסוכנת ועוד. מאידך אנו מודעים לכך שרצון החולה יכול להיות מושפע באופן נקודתי ממצבי קושי שיכולים לחלוף ואז רצונו ישתנה. תפקידנו הוא להבין היטב את התמונה הרפואית, להיות קשובים לקושי ולרצון האמיתי ומתוך כך לקבל את ההכרעה כאשר אנו נושאים תפילה שלא תצא תקלה תחת ידינו ונזכה לכוון לרצונו יתברך.