כאשר חוזר עשו עייף מן השדה ופוגש את יעקב מכין נזיד עדשים מתפתח ביניהם דין ודברים ואז אומר עשו את המשפט "ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכרה" (בראשית כ"ה ל"ב). ולכאורה הדבר תמוה, מדוע חשש שהוא הולך למות הרי היה מאוד צעיר באותה תקופה בחייו? ועוד קשה מה הקשר בין שתי חלקי הפסוק? מדוע תולה עשו את חוסר חשיבותה של הבכורה בעיניו בהיותו "הולך למות"? חז"ל מלמדים אותנו שאותו היום היה יום פטירתו של אברהם אבינו, הם למדו זאת מכך שהכין מאכל עדשים שזהו מאכל עגול שמנהג אבלים לאוכלו. ועשו אומר ליעקב: אם גם אברהם אבינו, גדול המאמינים, עמוד החסד בעולם, אם גם הוא בסוף מת, נמצא בארבע אמות מתחת לאדמה, אם כך, אז מה החשיבות של מי ראשון ומי שני למי יש יותר ולמי פחות מי בכור ומי אינו בכור. כל המדרגים הללו מאבדים את ערכם אל מול פני המוות. עשו פוחד עד אימה מהמוות ועל כן מפתח השקפת עולם שבטא אותה ישעיה" אכול ושתה כי מחר נמות". ועל כן הלעיטני נא מן האדם האדם הזה הוא הביטוי הראשוני תן לי עכשיו וכאן מהר את האדם החם והסוער שהלא בין כה וכה עומדים כולנו למות במהרה.
השקפת העולם של עשו אומרת שהואיל וסופו של כל אדם למות, והואיל ואחרי המוות לא נשאר ולא כלום, האדם צריך ליהנות מהחיים כמה שרק יוכל. מבחינת עשו הבכורה היא רק מטרד המפריע להנאות החיים. הבכורה תובעת אחריות רוחנית, הבכור מקבל פי שניים כי עליו מוטלת האחריות להמשיך את ערכי המשפחה לנצח.
מי שסובר שהחיים מתמצים בהנאות הגוף והחושים רואה במוות את הסוף המוחלט ואכן יש לו פחד גדול מיום המתה. אך התורה ועבודת השם ניתנו למי שמאמין שהחיים הם הרבה מעבר ל'כאן ועכשיו', החיים הם יצירה רוחנית שנשארת לתמיד. הנשמה יש לה המשך. המוות הוא מעבר לעולם עליון יותר.
אנו ב"קדושת החיים" נשאלים ונפגשים יום יום עם משפחות המתמודדות עם סוגיות סביב המוות. מתוך כך אנו רואים וחשים גם בכוח של מי שמאמין בנשמה ותפקידה, מאמין בהישארות הנשמה לעולם הבא. ומתוך זה גם המחויבות לחיות למות על פי הדרכת התורה וחכמי ישראל.
079-5555955 