הרב אריאל וידר

חובת ההנשמה בחולה קורונה שסובל מדמנציה קשה 

ראשי פרקים

א. פתיחה

ב. הימנעות מהצלת חיים של גוסס

ג. האם מותר להאריך חיי אדם גוסס?

ד. התייחסות לרצונו של החולה

ה. כשרצונו של החולה אינו ידוע

ו. הנשמה לחולי קורונה

ז. פסק הלכה

ח. סיכום

א. פתיחה

השאלה שבאה לפנינו עוסקת באישה מבוגרת בת 92, שסובלת שנים רבות ממחלת הדמנציה (שיטיון). אישה זו נדבקה בקורונה, ובני משפחתה שואלים האם להנשימה במקרה שבו יתעורר צורך רפואי לכך.

מחלת הדמנציה מזוהה בעיקר בשל הירידה הקוגנטיבית^[1] בתפקודו של החולה, אך מתאפיינת בהידרדרות כללית במצבו של החולה, ומהווה גורם בעל משקל לתוחלת חייו של החולה כדלהלן.

הפגיעה הקוגנטיבית בתפקודם של חולי דמנציה באה לידי ביטוי בירידה בזיכרון, בירידה בתפקודים ניהוליים, בחוסר מודעות לסביבה ועוד. מבחינה הלכתית ייתכן וחולים אלו אף מוגדרים כשוטים. עם כל זאת, ברור שערך חייהם אינו שונה מערך חייו של אדם רגיל, וכבר אמרו בגמרא בברכות (ח,ב):

היזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, דאמרינן: לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. 

ממילא פשוט שאדם הסובל מדמנציה זכאי לקבל טיפול רפואי ככל אדם, אולם חשוב לדעת שמחלת דמנציה מתקדמת גורמת לירידה בתפקוד מערכות הגוף ולפגיעה בתפקודים השונים. ככל שהדרגה התפקודית ירודה, כך יש פגיעה במסת השריר, נוצרים פצעי לחץ ועוד. פגיעה מוחית מובילה לפגיעה במנגנון הבליעה - מה שגורם לירידה במצב התזונתי ולאספירציות חוזרות.^[2]

כשאנו באים לדבר על שאלת הארכת חיים בחולי דמנציה, ישנה חשיבות גדולה להבנת הדברים הללו, שכן אף על פי שהירידה הקוגנטיבית אינה מהווה שיקול הלכתי ומוסרי להימנעות מטיפול, ההידרדרות הגופנית בהחלט מהווה שיקול כזה.

מחלת הקורונה שמלווה אותנו בשנה האחרונה, עלולה לגרום לתסמונת מצוקה נשימתית חריפה.^[3] מטופלים שסובלים מהתסמונת הזו יזדקקו פעמים רבות לסיוע נשימתי על מנת "לעבור את המשבר", שכן אדם שגופו לא מקבל אספקת חמצן מספקת לאיברי הגוף, עלול להגיע להיפוקסיה חריפה - פגיעה חריפה בתאי הגוף, ואף למוות. הסיוע הנשימתי מאפשר לגוף להמשיך ולשרוד, עד שיצליח להתגבר על המחלה. 

אחת המוסכמות ההלכתיות והחוקיות היא שאין לנתק אדם ממכונת הנשמה בשום מצב.^[4] אדם שמחובר למכונת הנשמה מקבל סיוע נשימתי, אך הוא מוגדר כאדם חי. ניתוק ממכונת ההנשמה מוביל בהכרח למותו של אותו אדם, ונחשב כפעולה אקטיבית של רצח. 

יש מקום לדון בשאלה, האם מותר מלכתחילה להימנע מחיבור אדם שחולה בדמנציה למכונת הנשמה, למרות שברור לנו שאם הוא לא יקבל סיוע נשימתי, קרוב לוודאי שימות?

ב. הימנעות מהצלת חיים של גוסס

ככלל, ישנה חלוקה ברורה בהלכה בין עשיית מעשה בפועל לבין הימנעות מפעולה - שב ואל תעשה. כך גם בעניין שלפנינו, ישנה חלוקה ברורה בין עשיית מעשה לקצר את חייו של אדם לבין הימנעות מעשיית מעשה שיאריך את חייו, וכדלהלן:

"לא תרצח" הוא אחד מהאיסורים החמורים בתורה, איסור שנכלל בעבירות עליהם מוטב שייהרג ואל יעבור. ערך חיי אדם הינו אינסופי, ולעולם אין לדחות בידיים נפש מפני נפש.

מה היחס לאדם הנמצא בסוף חייו?

הגמרא בשבת (קנא,ב) מביאה את דינו של הגוסס, ומלמדת אותנו שהגוסס דינו: "כחי לכל דבריו". הגמרא מזהירה מכל פעולה שעלולה לקצר חייו של הגוסס, ומי שיעשה פעולה כלשהיא שתגרום לקיצור זמן הגסיסה ותחיש את מותו של האדם - הוא בגדר שופך דמים.

כך גם כתב הרי"ף במועד קטן (טז,ב מדפי הרי"ף), שהביא להלכה את הברייתא באבל רבתי (שמחות א,א-ד) על הגוסס:

הרי הוא כחי לכל דבר, והנוגע בו הרי זה שופך דמים. למה הדבר דומה? לנר המטפטף, שכיוון שנוגע בו אדם - מייד נכבה.

וכך פסק השולחן ערוך (יו"ד שלט,א): "הגוסס, הרי הוא כחי לכל דבריו".

אמנם למרות שנראה ברור שכל פעולה אקטיבית שעלולה לקצר את חייו של אדם אסורה, לימד אותנו בעל ספר חסידים שלא כל פעולה אסורה, וכדלהלן:

ספר חסידים (מהד' מרגליות סי' תשכג) אסר להאריך את חייו של הגוסס. יתר על כן, הוא כתב שיש להסיר גורם שמעכב את המיתה כדי לאפשר לגוסס למות: 

אין גורמין לאדם שלא ימות מהרה, כגון שהיה אחד גוסס, והיה אחד קרוב לאותו בית חוטב עצים, ואין הנשמה יכול לצאת, מסירים החוטב משם. ואין משימים מלח על לשונו כדי שלא ימות, ואם גוסס ואומר: אינו יכול למות עד שישימוהו במקום אחר, אל יזיזהו משם.

דינו של ספר חסידים שעוסק בגבול הדק שבין שפיכות דמים של אדם גוסס לבין הסרת המעכב את יציאת נשמתו של האדם, הובא בשלטי-גיבורים (על הרי"ף שם), שעסק בשאלה מה מוגדר כפעולה אקטיבית שנחשבת כשפיכות דמים, ומה מוגדר כפעולה מותרת, שנחשבת ל: "הסרת מונע".

הרמ"א (יו"ד שם) פסק להלכה את דינם של ספר חסידים ושל השלטי גיבורים:

וכן אסור לגרום למת שימות מהרה, כגון מי שהוא גוסס זמן ארוך ולא יוכל להיפרד, אסור להשמיט הכר והכסת מתחתיו, מכוח שאומרין שיש נוצות מקצת עופות שגורמים זה, וכן לא יזיזנו ממקומו. וכן אסור לשום מפתחות בית הכנסת תחת ראשו, כדי שייפרד. אבל אם יש שם דבר שגורם עיכוב יציאת הנפש, כגון שיש סמוך לאותו בית קול דופק, כגון חוטב עצים, או שיש מלח על לשונו, ואלו מעכבים יציאת הנפש, מותר להסירו משם, דאין בזה מעשה כלל, אלא שמסיר המונע (הכל בהגהת אלפסי פרק אלו מגלחין).

גם הפוסקים המאוחרים לרמ"א עסקו בשאלה מהו היחס בין פעולה שעלולה לקרב את מותו של אדם: "מניח אצבעו על הנר", שאסורה ונחשבת לרציחה, לבין הסרת המונע, שמותרת על מנת שלא לעכב את מותו של האדם, ראה ב"ח (יו"ד שם ד"ה כתוב בשלטי-הגבורים), דרישה (שם ס"ק א), ש"ך (שם ס"ק ז) וט"ז (שם ס"ק ב).

אחד היסודות החשובים העולים מסוגיית הסרת המונע הוא האיסור להאריך חיי אדם כאשר הם הגיעו לקיצם הטבעי. אמת שהתורה מצווה אותנו (דברים ד,ט): "רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד", והחובה על שמירת חיי הגוף הינה אחת מיסודות היהדות, אך למרות זאת אמר קהלת (ג,ב): "עת למות", וביאר ספר חסידים (מהד' מרגליות סי' רלד):

למה הוצרך קהלת לומר כן? אלא כשאדם גוסס, כשנפש אדם יוצאה, אין צועקים עליו שתשוב נפשו, כי אינו יכול לחיות, כי אם מעט ימים, ואותן ימים יסבול ייסורים. 

עולה מן הדברים, שאמנם יש חובה על שמירת הגוף, ובכלל זה החובה להתרפא (שמות כא,יט): "ורפא ירפא", וכפי שביאר זאת הט"ז (יו"ד סי' שלו ס"ק א):

ועל כורחך הווה האידנא חיוב בדבר, ומצווה היא, כיוון דלפי מעשה האדם, חיותו תלוי בכך, כן נראה לי נכון.

אך חובה זו הינה רק כאשר יש אפשרות לרפא את האדם ממחלתו, ואילו לדחות את מותו של האדם לא שמענו.^[5]

הרי"י קנייבסקי, בספרו קריינא-דאגרתא (סי' קצ),למד מדין הסרת המונע האמור בגוסס את היחס להארכת חיים של אדם שאין למכתו "רפואה אמיתית" וחייו בכל מקרה יהיו בגדר חיי שעה, וזה לשונו:

בעיקר היסוד דכל מה שאפשר להאריך חיי החולה, [אפילו אינו אלא לחיי שעה], צריכים לעשות, אמת שגם אני שמעתי בילדותי מימרא כזו, ולא ידעתי אם זהו מבר סמכא הוא. אבל בעיני דין זה צריך עיון גדול, דביורה דעה (סי' שלט) מבואר, דמותר להסיר דבר המונע פטירת החולה, [כשעל ידי זה המונע ייסוריו רבים], ורק מעשה בגופו אסור לעשות, ואם כן להיות שב ואל תעשה לכאורה, [במקום שעל ידי זה יתווספו לו ייסורים], לא מצאתי איסור, ואדרבא יש ללמוד למנוע מזה, עיין בבית לחם יאודה (יו"ד שם ד"ה מכח), שאומרים שאין לתת מלח להאריך הגסיסה, [ואולי גוסס שאני], אבל לכאורה כל שאינו אלא לחיי שעה ואין בו הצלה ממש, דמי לנידון הגוסס, שהרי הגוסס הוא כחי לכל דבריו, וכל זה  צריך עיון גדול.        

הקריינא-דאיגרתא למד מהיתרם של הפוסקים לבצע פעולה אקטיבית של מעשה בידיים שגורם לקיצור חייו של החולה כאשר מדובר על מעשה שאינו בגופו של החולה - הסרת מונע, שוודאי שאין איסור להימנע ב"שב ואל תעשה" מהארכת חייו של אדם גוסס, או אפילו שאר אדם שלא יחיה אלא "חיי שעה", שכן ודאי שהימנעות ממעשה פחות חמורה ממעשה בידיים.

יתר על כן, אחת הפעולות שנידונה בפוסקים בסוגיית הסרת המונע היא הסרת מלח שמעכב את מיתתו של האדם.^[6] הפוסקים דנו בשאלה האם מותר להסיר מלח זה, ובית לחם יהודה (יו"ד שם) למד שיש איסור בעצם נתינת המלח המעכב את המיתה. ואם כן יש ללמוד מכאן שיש איסור לעכב את מיתתו של אדם. הקריינא דאיגרתא ביאר שהאיסור נובע מכך שבהארכת חייו של אותו אדם, מוסיפים לו ייסורים.

שו"ת אגרות-משה (חו"מ ח"ב סי' עד) ביאר את דינו של הרמ"א בדומה לקריינא דאיגרתא, שהסיבה לאיסור הארכת חיי אדם הינה הייסורים שהאדם סובל, וכל אדם בסוף חייו סובל ייסורים, ולכן אין להאריך חיי ייסורים כשאין אפשרות לרפא את האדם:

ואף אם נימא שליכא חיוב מהקרא ד: "ורפא ירפא" בכהאי גוונא שלא שייך שיתרפא, אלא להאריך ימיו כשהוא חולה לאיזו שעות ואף לימים, כשאי אפשר לרפאותו, וגם לא לסלק הייסורין, או כשליכא ייסורין, מאחר דהקראי בסתמא איירו, באפשר להתרפא ולילך על משענתו, ואולי אין למילף מזה לרפאות כשליכא ייסורין וכשלא שייך שיתרפא, מכל מקום כשאין לו ייסורין, למה לנו להשתדל אף רק בסילוק דברים המעכבין יציאת הנפש, אלא ודאי דהוא משום דאית לו להגוסס איזו ייסורין בעיכוב יציאת הנפש, והיה בוודאי לרבותינו הרמ"א והקודמים לו קבלה בזה. והוא נכון ואמת לדינא.

היסוד העולה מהמקורות שהובאו הוא ששאלת הפרוגנוזה היא אחת השאלות המשמעותיות כשאנו באים לעסוק בשאלה שנשאלה לפנינו. האפשרות להאריך חיי אדם אפילו לזמן קצר, איננה חלק מחובת האדם להתרפא, שכן הארכת חיים איננה רפואה. ראינו שייתכן מאוד שיש אף איסור לעשות זאת. 

ג. האם מותר להאריך חיי אדם גוסס?

מהדברים שביארנו קודם, נראה לומר שאסור להאריך חיי אדם שאין רפואה אמיתית למצבו. כך עולה מדברי ספר חסידים שראינו לעיל, וכך למד שו"ת אגרות משה שראינו לעיל מדברי הרמ"א. 

אמנם מצאנו, שבשאלה זו נחלקו אחרונים:

שו"ת בית-יעקב (סי' נט) דן בגוסס שמאריכים את חייו לפי שעה באמצעות תרופות. מסקנתו, על פי דברי הרמ"א הנ"ל, שיש לאסור זאת, שכן אין לעכב את יציאת הנפש.

שו"ת שבות-יעקב (ח"א סי' יג) חלק עליו, וכתב שדבריו אינם מובנים:

דוודאי לעכב יציאת נפש לעשות מי שאינו בקי ברפואה - אסור לעשות. אבל מי שבקי ברפואה, למנוע ממנו הגסיסה לפי שעה (או למנוע ממנו הגרם מיתה, כגון לפקח עליו את הגל לחיי שעה, ודאי דמותר לחלל עליו את השבת, כדאיתא בסוף יומא), פשיטא דמותר לעשותו, וכדאיתא בפרק קמא דעבודה זרה (יב,ב): "האי מאן דבלע זיבורא, מחייא לא חיי, מיהו לישקייהו רביעתא דחלא שמזג, אפשר דחיי פורתא עד דמפקיד אביתיה", עד כאן.

הר"ש גורן, בספרו תורת-הרפואה ("הפסקת מכשורי החייאה לחולה אנוש", עמ' 72), טען שהשבות יעקב לא הבין את דברי הבית יעקב, ויש לחלק בין הארכת הגסיסה שאסורה, לבין פעולה רפואית שגורמת להפסקת הגסיסה ולהארכת חיי שעה.

לעומת זאת, דעת שו"ת שבט-הלוי (ח"ו סי' קעט) היא שהשבות-יעקב דיבר אפילו על הארכת גסיסה לשעה. לפי הבנתו בדברי השבות-יעקב, אין חיוב להארכת חיי אדם גוסס, אך יש בכך היתר, וכפי שכתב השבות-יעקב: "מותר לעשותו". אמנם גם פרשנות זו, שאפשר להתיר הארכת חיי גוסס, אינה בכל מצב:

כל זה במקום דלא מתחזקים על ידי זה ומתרבים ייסוריו, אלא גם אם נימא דחיוב נמי איכא, מכל מקום כל זה דווקא אם לא נגרם לו על ידי זה ריבוי ייסורי מיתה וכאבים מתרבים והולכים, דאם רואים שעל ידי הארכה זו בשעות, ייסורי מיתתו מתרבים, בזה ודאי לא ציוותה תורה כהאי גוונא בגוסס, ומצווה למנוע ממנו זה בלי לנגוע בו, וסוגיא דעלמא כמדומני דבגוסס על כל פנים חיוב ליכא, אף על פי שמותר.

דהיינו, כאשר מדובר על אדם שפעולות להארכת חייו יגרמו לו ריבויי סבל, מצווה למנוע זאת ב"שב ואל תעשה".

ד. התייחסות לרצונו של החולה

הנשמת-אברהם (יו"ד עמ' תקד) כתב בשם הרי"ש אלישיב, שמותר להימנע מהנשמה של חולה סרטן סופני שנמצא בסוף חייו, והוא בהכרה מלאה וסובל סבל רב. לדבריו, הרופאים צריכים לשאול את החולה מה הוא רוצה ולפי זה לנהוג.

סוגיית רצונו של החולה דורשת ליבון מעמיק, אך רוב הפוסקים נקטו שרצונו של האדם בשאלה אם הוא רוצה להאריך את חייו – משמעותי מאוד. אם יש אדם שמעוניין בהמשך הארכת חיי סבלו, עלינו לקיים את רצונו. שו"ת מנחת-שלמה (ח"א סי' צא) השווה את הדברים לאישה סוטה: הגמרא בסוטה (כ,א) אומרת, שאם יש לאישה הסוטה זכות, היא ממשיכה לחיות זמן מסוים אחרי שתיית מי הסוטה עד לפטירתה בייסורים. למרות שחייה מכאן ואילך הם חיי סבל, הגמרא התייחסה לחיים אלו כאל זכות. אולם זהו רק אם רצונו של החולה להמשיך בחיים אלו למרות הסבל.

ה. כשרצונו של החולה אינו ידוע

במקרה שלפנינו, החולה נמצאת בדמנציה מתקדמת, והיא אינה יכולה להביע את רצונה בצורה ברורה. במצב כזה קיימת אפשרות לברר את רצון החולה בהתייעצות עם המשפחה. שו"ת אגרות-משה (ח"ב סי' עד) כתב, שיש ללכת אחרי דברי המשפחה, כיוון שהחולה סומך על בני משפחתו שיעשו עבורו את הטוב ביותר. לעומת זאת, דעת הרש"ז אוירבך (שלחן-שלמה ערכי רפואה א עמ' עה), שיש להתייעץ עם בני המשפחה, שכן המשפחה יודעת להגיד הכי טוב מה החולה היה רוצה.^[7]

אמנם במקרה שלא ניתן לברר את רצון החולה, גם לא באמצעות בני משפחתו, כתב שו"ת אגרות-משה (שם), שיש לתלות שאין החולה רוצה ייסורין אלו:

אפשר כדמסתבר לכאורה, שאין מחויבין לרפאות חולה כזה כשאינו רוצה בענייני רפואה כאלו, שמאריכין חייו בחיי ייסורין כאלו, ואף בסתמא כשלא שייך לידע דעת החולה, יש לתלות שאין החולה רוצה, וליכא החיוב לרפאותו.

ו. הנשמה לחולי קורונה

מחלת הקורונה הינה מחלה זיהומית אשר מתחילה עד כשבועיים מהחשיפה לחולה, בדרך כלל תוך 4–5 ימים. בשלביה הראשונים המחלה מתבטאת כמחלה ויראלית רגילה שכוללת חום, שיעול, כאבי שרירים וראש ועוד. אצל חלק מהחולים, תוך כמה ימים המחלה מתקדמת ומתבטאת כדלקת ריאות, ובמקרים הקשים היא עלולה להגיע עד למצב של כשל רב מערכתי. כשל נשימתי קשה בחולי קורונה, מתפתח במנגנון של תסמונת מצוקה נשימתית קשה,^[8] ובדרך כלל מתחיל כ 7–10 ימים מרגע התחלת הסימפטומים.

דרכי הטיפול לחולה קורונה שסובל מכשל נשימתי הן מגוונות. אחת הדרכים היעילות היא העשרה בחמצן מרוכז על ידי מכשיר שנקרא "היי פלו".^[9] מכשיר זה מאפשר לחבר את החולה לחמצן בלחץ שמוזרם דרך צינורית מיוחדת הממוקמת באף, והוא נותן מענה לחולה שזקוק לחמצן. מכשיר זה אינו מוגדר כמכונת הנשמה, אולם ברור שאין לנתק אדם גוסס ממכשיר כזה. בשלבים קשים יותר של המחלה גם מכשיר זה לא יוכל לתת מענה, והברירה האחרונה שתישאר היא להנשים את החולה על ידי ביצוע אינטובציה והחדרת צינור (טובוס) לקנה הנשימה.

מכיוון שההנשמה בחולי קורונה היא בדרך כלל הנשמה ממושכת, שמלווה לעיתים קרובות בסיבוכי הנשמה, ובנוסף סיבוכים נוספים של מחלת הקורונה בחולים קשים יכולים להוביל לקריסת מערכות, יש לבחון את מצבו הכללי של החולה. אצל חולה שסובל מדמנציה מתקדמת, מערכות גופו נמצאות בירידה מתמדת, ומצבו הכללי ירוד, יש לקיים בירור מעמיק עד כמה הוא בעל סיכויים לשרוד הנשמה במצב שבו המחלה מתבטאת אצלו בצורה קשה, או שמא ההנשמה במצבו היא בגדר הארכת גסיסתו ומיתתו.

אמנם גם אם מותר להימנע מהנשמה, יש לוודא שהחולה אינו סובל, שכן חולה שסובל מקוצר נשימה, בדרך כלל סבלו רב. הטיפול הרפואי החלופי למצב כזה, אם אכן אין מבצעים בו הנשמה, הוא העשרה בחמצן בצורה לא פולשנית, וכן טיפול פליאטיבי (=תומך) שמונע סבל, כגון מורפין^[10] וכדומה. מינון המורפין צריך להיות כזה שלא יקצר את חייו, אך ימנע מהאדם את הסבל שכרוך במצבו הרפואי, ואין כאן מקום להאריך.

ז. פסק הלכה

מצבה הבסיסי של החולה עליה נשאלנו היה ירוד. מעבר לירידה הקוגנטיבית הקשה, הדמנציה הביאה לפגיעה קשה בתפקודה, עד שהפכה לסיעודית, ובחודשים האחרונים הייתה מרותקת למיטתה, סבלה מחולשת שרירים גוברת עד כדי חוסר יכולת לביצוע תפקודים יומיומיים בסיסיים, וכן מאירועים חוזרים ונשנים של דלקות ריאה על רקע אספירציות בשל פגיעה ביכולת הבליעה. בחצי השנה האחרונה היא איבדה כ-30% ממשקל גופה. בשל כך, דרגת הדמנציה של החולה הוגדרה כדרגה החמורה ביותר על פי אמצעי הדירוג המקובלים לדמנציה.^[11] בנוסף, החולה סבלה מאי ספיקת כליות כרונית מתקדמת. הערכת הרופאים לחולה זו הייתה שלאור מצבה הגופני הירוד, מחלת הקורונה במצב כה מתקדם תגרום בהכרח למותה. הואיל וכך, כשאנו באים לדון על חובת ההנשמה לאחר כל ניסיונות הטיפול התרופתיים, ולאחר השימוש ב"היי פלו", ניתן לומר שמדובר על חולה גוסס שעליו דנו הפוסקים. כפי שראינו לעיל, חלקם כתבו שאסור להמשיך את גסיסתו, וחלקם כתבו שאפשר לעשות מאמצים כדי להאריך את חייו, אך גם הם הודו שבמקרה של סבל גדול יש להימנע מכך.

באופן מעשי, אמרנו למשפחה השואלת, שניתן להימנע מהארכת חיי החולה על ידי חיבורה למכונת הנשמה, אולם בוודאי שיש להמשיך ולטפל בכל הטיפולים השגרתיים.

חשוב להוסיף, שהפסיקה ההלכתית התקבלה ביישוב הדעת, כשמצבה של החולה עדיין לא הידרדר למצב המתואר, וייתכן שגם לא תגיע אליו, אך במצב שבו תחול ההידרדרות שתוארה, הצוותים הרפואיים קיבלו הנחיות מדויקות כיצד לנהוג.

ח. סיכום

1.   אסור לגרום לזירוז מותו של חולה בשום מצב, ולמעשה למרות דין הסרת המונע, כיום אין מציאות שניתן לבצע פעולה אקטיבית שעלולה לזרז את מותו של אדם.

2.   לעומת זאת, יש מקום במצבים מסוימים להימנע מטיפול רפואי בבחינת "שב ואל תעשה". הימנעות כזו תיעשה רק לאחר בירור מלא של המציאות הרפואית המדויקת בה נמצא החולה שלפנינו.

3.   כאשר מדובר על הארכת חיים ללא אפשרות של ריפוי, ומדובר על אדם שנמצא בצורה ברורה בסוף חייו, דעת רוב הפוסקים היא שאסור להאריך את חייו, במיוחד אם עצם הפעולה הרפואית גורמת לסבל נוסף.

4.   כאשר החולה איננו סובל, יש מתירים להאריך את חייו במצב זה.

בכל שאלה שאנו עוסקים בה, אנו משתדלים להבין מתוך הבנה שאנו מחויבים לברר לעצמנו מהו רצון ה' מאיתנו במצבים המורכבים האלו. אנו משתדלים להתחזק בכך שהקב"ה קוצב חיים לכל חי, ורק הוא יודע את הטוב עבורנו, ואכן תפילתנו במצבים כאלה שה' יעשה הטוב ביותר לחולה.

^*      בבואנו לדון בשאלה חמורה זו הנוגעת לחיי אדם, עלינו לזכור את דברי הפוסקים שאין לקבוע מסמרות בנושאים אלו וכל מקרה נדון לגופו על פי פרטיו המדויקים. לכן אין מקום לפסוק הלכה למעשה על פי מאמר זה.

^[1].         דמנציה היא הפרעה שמאופיינת בירידה בקוגניציה בתחום קוגניטיבי אחד או יותר (למידה וזיכרון, שפה, תפקודים מנהליים, קשב, קוגניציה תפיסתית-מוטורית, חברתית), ומפריעה לתפקוד היומיומי ולעצמאות.

^[2].         אספירציה היא שאיפת גוף זר לריאות. חולים שסובלים מפגיעה במנגנון הבליעה, עלולים לשאוף את האוכל אותו הם אוכלים לריאות ולגרום לזיהומים ולדלקות.

^[3].      Ards - Acute respiratory distress syndrome.

^[4].         למעט מוות מוחי, על פי הדעות שהוא נחשב למוות לכל דבר, ואין כאן מקום להאריך.

^[5].         אמנם הגמרא (יומא פה,א) עוסקת באדם שנפל עליו הגל, ופוסקת שאף על פי שמצאוהו מרוצץ והוא אינו יכול לחיות אלא חיי שעה, מצווה לחלל עליו שבת כדי להצילו הצלה זמנית. כך גם נפסק להלכה בשולחן ערוך (או"ח שכט,ד), ראה גם ביאור הלכה (שם ד"ה אלא לפי שעה), ולכאורה הדברים סותרים.

        אין כאן המקום לדון בהרחבה ביחס בין הדברים. בהמשך המאמר נראה את מחלוקתם של שו"ת בית יעקב ושו"ת שבות-יעקב, שעוסקת באריכות ביחס בין הדברים. ראה גם שו"ת שבט-הלוי שיובא להלן, שיישב את הדברים בטוב טעם.

        לגישה הלכתית שונה מהמובא במאמר זה, ששואבת את דבריה מהגמרא הנ"ל ביומא, ראה שו"ת ציץ-אליעזר (ח"ט סי' מז). לתוספת עיון ראה תפארת-ישראל על המשנה (יומא פ"ח בבועז).

^[6].         כנראה שהיו נותנים מלח תחת לשון הגוסס על מנת להאריך את חייו, אולי מפני שבמלח יש חומרים ממריצים כדוגמת תרופות שמעלות לחץ דם וכדומה.

^[7].     שו"ת מנחת-אשר (ח"א סי' קטז) כתב שההבדל למעשה בין הטעמים הללו הוא במקרה שבני המשפחה אומרים שאינם יודעים מה היה רצונו של החולה, אבל הם חושבים שהם יודעים מה טוב בשבילו, שלדעת האגרות-משה הולכים אחרי רצונם, ולדעת הרש"ז אוירבך אין מתחשבים בהם.

^[8].         ARDS - acute respiratory distress syndrome

^[9].         Optiflow Nasal high flow

^[10].       תרופה לשיכוך כאבים, ידועה בכינויה "מורפיום".

^[11].   The Global Deterioration Scale for assessment of primary degenerative dementia, Reisberg B, Ferris SH, de Leon MJ, Crook T.             Am J Psychiatry. 1982 Sep;139(9):1136-9.