קדושת החיים - צום יום כיפור לחולה דמנציה

מחלת הדמנציה (קיהיון) היא מחלה שמלווה משפחות רבות בישראל. המחקרים מעריכים שכיום יש במדינת ישראל כ-150000 חולים במחלה בדרגות שונות. המשמעות היא שהשאלות שיידונו במאמר נוגעות למאות אלפי אנשים ששייכים למשפחות שסובבות את החולים במחלה.

צום יום כיפור לחולה דמנציה

א. רקע רפואי

מחלת הדמנציה מאופיינת בירידה משמעותית בתפקודים של החולה –גופניים וקוגניטיביים. המחלה פוגעת באופן הדרגתי ביכולת התנועה של החולה, ביכולתו לבצע פעולות רגילות ושכיחות בבית ובמרחב, עד שבסופו של דבר החולה מגיע למצב שבו הוא אדם סיעודי מוחלט, שאינו מתפקד כלל ושוכב כל זמנו במטה. כמו כן קיימת ירידה מתמשכת בזיכרון של החולה, ביכולת החשיבה שלו, בהתמצאות בזמן ובמרחב וביכולת לזהות אנשים. למחלה קיימות תופעות לוואי רבות שמשתנות מאדם לאדם, ביניהן צעקות, כעס, בלבול, רוגז, ואף התקפי אלימות.

מחלת הדמנציה היא אחד הגורמים העיקריים למוגבלות בקרב קשישים, ונחשבת לאחת המחלות הקשות לאדם, לבני משפחתו ולחברה. למחלה אין כיום תרופה, והחולים בה נמצאים במצב של הידרדרות מתמדת.

הנוירולוגים רגילים לחלק את המחלה למספר שלבים:

1. דמנציה קלה – השלב הראשון במחלה. בשלב זה החולה מתפקד כמעט כפי שהיה קודם לכן, ולמעט פעילויות מסוימות, הוא בתפקוד עצמאי למדי. יש פגיעה בביצוע מטלות מורכבות ופגיעה קלה בזיכרון. לרוב שלב זה נמשך בין שנתיים לארבע שנים.

2. דמנציה בינונית – זהו השלב הממושך ביותר, שנמשך בדרך כלל בין שנתיים לעשר שנים. שלב זה מאופיין בהחמרה בכל המדדים שתוארו לעיל, ביניהם אובדן הזיכרון, קושי בבצוע פעולות פשוטות. חוסר יכולת לקבל החלטות, הפרעות בשינה, מחשבות שווא ועוד.

3. דמנציה חריפה – שלב זה מאופיין בחולה סיעודי השוכב רוב זמנו במיטה. פעמים רבות החולה בוהה באוויר ללא תקשורת. שלב זה כולל אובדן זיכרון משמעותי, חוסר זיהוי מוחלט של אנשים ואפילו בני משפחה, אדישות וחוסר יכולת מוחלט לתפקד עצמאית. שלב זה נמשך בין שנה לשלוש שנים, ומסתיים בפטירתו של החולה.

שאלות רבות עולות סביב חובתו של חולה דמנציה לקיים מצוות. כמובן שיש הבדלים בין השלבים השונים של המחלה. נראה ברור, שחולה בשלבים הראשונים של המחלה נחשב לאדם פיקח לכל עניין ועניין, וחובתו לקיים מצוות אינה שונה במאומה מכל אדם זקן או חולה אחר, שחייבים במצוות. יש מקרים מיוחדים, בהם קיום המצווה מקשה מאוד על מחלתו של החולה, או גורם לו לצער רב, ולעתים אף מסכן אותו, ואז יש לדון בכל מקרה לגופו. מאמר זה מבקש לדון בדינו של חולה דמנציה בינונית או חריפה ביחס לשאלת צום יום כיפור. עיקרו של המאמר יעסוק בשלב של דמנציה חריפה, ומתוך זה נדון גם בשלב הבינוני.

כמובן שיש לסייג ולומר שכל הדיון כאן הוא מצד מחלת הדמנציה, ללא קשר למצבו הגופני של החולה. אם מצד מצבו הגופני, הרופא סובר שאסור לחולה לצום, כיוון שהצום מסכן את בריאותו^[1], ודאי שאסור לו לצום^[2].

ב. האם חולה דמנציה מוגדר כשוטה?

מבחינה רפואית, חולה דמנציה אינו מוגדר כאדם חסר דעת או כחולה נפש. יש חולים במחלה שהם אנשים מוכשרים בעלי דעה רחבה, אלא שבעת מחלתם הם מתנהגים כחסרי דעת. ייתכן שהם עדיין בדעה צלולה לכל דבר, אלא שהמחלה פוגעת ביכולת שלהם לשלוף ולהוציא את דעתם הרחבה^[3]. על חולים כאלו שייך לומר (ברכות ח ע"ב): "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון".

אולם זוהי השערה בלבד, ואיננו יודעים מה בדיוק מתרחש במוחם של חולים אלו. האם הם באמת קולטים ומבינים, והבעיה היא רק בתקשורת, או שאולי באמת נמחק להם חלק מהידע, וההגדרה קרובה יותר לשוטה או לפתי. לשם כך עלינו לדון בהגדרתם של שוטה ושל פתי:

הגמרא בחגיגה (ג ע"ב) דנה בהגדרת השוטה:

תנו רבנן: איזהו שוטה? היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו. איתמר, רב הונא אמר: עד שיהו כולן בבת אחת. רבי יוחנן אמר: אפילו באחת מהן.

השולחן ערוך (יורה דעה סימן א סעיף ה) הביא את הסימנים הללו להלכה, ופסק כרבי יוחנן:

... שוטה, דהיינו שהוא יוצא יחידי בלילה, או מקרע כסותו, או לן בבית הקברות, או מאבד מה שנותנים לו, אפילו באחת מאלו, אם עושה אותם דרך שטות...

כלומר, שוטה הוא כל מי שהשתבשה דעתו, ותהליכי המחשבה או ההתנהגות נפגעו אצלו. יש לשים לב שברוב המקרים, ההלכות שעוסקות בשוטה, אינן מתייחסות לסיבה שגרמה למציאות הזו. האם אותו אדם שוטה עקב פגיעה מוחית, זקנה או מחלת נפש. הדבר היחיד שקובע את הגדרתו כשוטה הוא התוצאה, דהיינו ההתנהגות של אותו אדם, ששונה משמעותית מהתנהגותו של אדם רגיל.

פוסקים רבים העירו, שהבדיקות עליהן מדברת הגמרא, הן בדיקות שיש לבצע כאשר יש לנו ספק אם אותו אדם מוגדר כשוטה. אולם כאשר ברור שתהליכי המחשבה וההתנהגות שלו פגומים לחלוטין, אין צורך בסימנים אלו. כך כתב שו"ת דברי חיים (אבן העזר חלק א סימן נג):

דזה דבר פשוט, דאם ראינו באחד שהוא משוגע, הגם שאינו מקרע כסותו, ואין יוצא בלילה, ולא לן בבית הקברות, מכל מקום שוטה גמור הוא, וזה אין צריך לפנים, וכן מבואר בתשובות מהרי"ק (שורש יט).

וכן כתבו שו"ת אור שמח (סימן יג) ושו"ת עטרת זקנים (אבן העזר סימן יז). לכן ברור, שחולה דמנציה במצב החריף ביותר, שאינו מתקשר כלל, והוא סיעודי לחלוטין, אין צורך בבדיקות השונות, כיוון ששיבוש הדעת בשל המחלה הוא שיבוש דעת משמעותי ביותר, שגורם לחולה להיות מנותק מהסובבים אותו.

אולם בניגוד למצבי הקצה, אותם קל לנו להגדיר, יש קושי בהגדרת מצבי האמצע. ואכן, כל העוסק בסוגיות של שוטה, נוכח לדעת שהגדרת השוטה והחיובים שלו ברורים מאוד באופן יחסי, ועיקר הדיון נסוב על מצבי האמצע.

לא כל שיבוש בהתנהגותו של אדם או שינוי בחשיבתו יחילו עליו הגדרה של שוטה. רק שיבוש בדרגת חומרה מסוימת יגרום לאותו אדם להיחשב כשוטה. כאשר שיבוש הדעת חל בהיקף רחב מאוד של חשיבה והתנהגות, הוא נקרא בפי הפוסקים "שוטה גמור" או "שוטה" סתם. אולם כאשר שיבוש הדעת אינו מקיף את שלל פעולותיו של החולה, דהיינו יש פעולות או מחשבות שנפגעו, אף אם בפעולות אחרות הוא מתנהג כאדם בריא, הוא נקרא בפי הפוסקים "שוטה לדבר אחד". בנוסף לכך, לעתים יש במחלה תקופות של רגיעה, שבהן אותו אדם מתנהג באופן רגיל לחלוטין. במצב כזה הגדרתו של החולה היא: "עתים חלים עתים שוטה", ובתקופה שבה הוא מתנהג כרגיל הוא אינו נידון כשוטה, אפילו שהמחלה עדיין מקננת בתוכו, וכשהיא מתפרצת היא גורמת לו לשיבושים חמורים.

ג. האם חולה דמנציה מוגדר כפתי?

מלבד השוטה, שהוא אדם שמתנהג בעניינים מסוימים בצורה לא נורמטיבית, מצאנו בהלכה גם הגדרה של פתי. הרמב"ם בהלכות עדות (פרק ט הלכה י) הגדיר את הפתי באופן הבא:

הפתאים ביותר, שאין מכירין דברים שסותרין זה את זה, ולא יבינו ענייני הדבר כדרך שמבינין שאר עם הארץ, וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר, הרי אלו בכלל השוטים. ודבר זה לפי שיראה הדיין, שאי אפשר לכוון הדעת בכתב.

ניתן ללמוד שלושה דברים עיקריים מהרמב"ם:

1. פתי הוא אדם שהבנתו נמוכה יותר מהבנתו של אדם רגיל. זאת אינה הגדרה של שוטה, אלא של אדם שסובל מפיגור^[4].

2. פתי נכלל בגדר שוטה.

3. קשה מאוד להגדיר בכתב מתי הבנתו של אדם ירודה עד שהוא נכלל בגדר פתי, ולכן הדברים תלויים בראיית הדיין.

מי שהגדיר בצורה ברורה את ההבדל המעשי שבין פתי לשוטה הוא ספר מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט (סימן לה סעיף י):

זהו החילוק בין פתי לשוטה, שהשוטה דעתו היא משובשת ומטורפת לגמרי בדבר מהדברים, מה שאין כן פתי, שאינו מטורף לגמרי בשום דבר. אבל מצד אחד הוא גרע מהשוטה, שהשוטה בשאר דברים הוא חכם כשאר בני אדם, והפתי הוא שאין לו שכל גמור, ואינו מבין שום דבר בדרך שמבינין אותו שאר בני אדם. ומשום הכי סיים וכתב דבכלל שוטה "ייחשב", והיינו לדין פסול, אבל לאו שם שוטה עליו, וקל להבין.

נראה מדבריו, שההלכה מבחינה באופן ברור בין "שוטה" לבין "פתי": שוטה הוא מי ש"דעתו משובשת עליו". לעומת זאת פתי הוא בעל מנת משכל הנמוכה, שאינו מתפקד כבן דעת. כפי שכתבנו לעיל, כשחולה דמנציה נמצא במצב החריף של המחלה, דהיינו שהוא סיעודי ואינו מגיב או מתקשר, ברור שנגדיר אותו כחסר דעת, שדינו כשוטה גמור ואין בו חיוב מצוות. אולם במצבי הביניים, נראה שניתן לדמות את חולה הדמנציה דווקא לפתי ולא לשוטה, שהרי הוא אינו מחוסר דעה לחלוטין, ותפקודו דומה יותר לתפקוד של אדם שלוקה בפיגור. ממילא, עלינו לברר היטב מהי רמת חיובו במצוות של מי שמוגדר כפתי.

הפוסקים דנו בהרחבה במעמדו של הפתי. שו"ת דברי מלכיאל (חלק א סימן עח) כתב, שדינו של הפתי כדין שוטה גמור שפטור ממצוות, ודברי הרמב"ם שראינו לעיל אינם מתייחסים רק להלכות עדות אלא לכל דיני התורה. לעומת זאת, יש סוברים שלפתי אין דיני שוטה, ובכל מעשה יש לדון לגופו של עניין אם הוא מבין את מה שהוא עושה. כך כתב שו"ת מהרי"ט (חלק ב אבן העזר סימן טז):

ועוד נראה, דלא אמר כן [הרמב"ם], אלא לעניין עדות, שצריך להעיד על מה שעבר כבר, ויש לחוש שמא נדמה לו באותה שעה שהדבר כן, ואינו, ונתחלף לו דבר בזולתו, מאחר שלפעמים אין מכירין דברים שסותרים זה לזה, ואיך יעיד עכשיו על מה שראה בתחילה? אבל כשאנו באים לקיים דבר עמו במקח וממכר או בגיטין וקידושין, ומסברו ליה וסבר, ואנו מכירין שהבין הדברים, כגון זה לאו שוטה הוא, והרי הוא כפיקח לכל מה שהוא עושה בדעת שפויה לפנינו.

ד. חיובו של חולה דמנציה במצוות

המשמעות העיקרית של השיטות השונות בגדרי "פתי" והשוואתו ל"שוטה" היא לגבי חיובו במצוות. שוטה פטור ממצוות, וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות חגיגה (פרק ב הלכה ד):

כל החייב בראייה חייב בחגיגה, וכל הפטור מן הראייה פטור מן החגיגה, וכולן חייבין בשמחה, חוץ מחרש שוטה וקטן וערל וטמא, חרש שוטה וקטן מפני שאינן בני חיוב, הרי הן פטורין מכל מצוות האמורות בתורה.

גם בהלכות עדות (פרק ט הלכה ט) כתב הרמב"ם: "השוטה פסול לעדות מן התורה, לפי שאינו בן מצוות".

לכן, השאלה אם "פתי" חייב במצוות או לא, תלויה במחלוקת הפוסקים אם דינו כשוטה לכל דבר או לא. אם דינו כשוטה, הרי שכל אדם שנכלל בהגדרת "פתי", דהיינו שהוא לוקה בפיגור – פטור מכל המצוות. כאמור לעיל, ייתכן שניתן להכניס להגדרה גם את החולים במחלת הדמנציה בשלבי הביניים שלה. אולם לשיטות ש"פתי" אינו כשוטה, הרי שהוא מחויב במצוות על פי רמת הבנתו. כמובן שגם כאן הדברים תלויים ברמת הפיגור, ואינו דומה דינו של פיגור קל לדינו של פיגור קשה. גם בחולה במחלת הדמנציה, נצטרך לדון בכל מקרה לגופו, לפי מצבו וכושרו של החולה.

ה. האכלה בידיים של חולה דמנציה ביום הכיפורים

עד כאן דנו בשאלה, האם חולה דמנציה חייב במצוות, ובכלל זה בצום יום הכיפורים. אולם גם אם נאמר שהחולה עצמו אינו חייב לצום, מכיוון שדינו כשוטה, או מכיוון שדינו כפתי, ועל פי הפוסקים שסוברים שפתי דינו כשוטה, עדיין צריך לדון האם מותר להאכילו בידיים כשאין במחלתו משום פיקוח נפש, או שכל עוד הוא אינו מבקש לאכול ולשתות, נניח לו לצום.

המשנה והגמרא במסכת שבת (קנג ע"א-ע"ב) עוסקות בשאלה, מה יעשה מי שנמצא בדרך בזמן כניסת שבת, ויש עליו ארנק שאסור בטלטול. הסוגיא נותנת סדרי עדיפויות למי כדאי לתת את הארנק – נוכרי, חמור, שוטה, ולאחר מכן חרש וקטן. על כך כתב הבית יוסף (אורח חיים סימן רסו):

כתב שם הרב המגיד בשם הרמב"ן (חידושים שבת קנג ע"א ד"ה חמור) והרשב"א (חידושים שם קנג ע"ב ד"ה כשהיא מהלכת) ושאר מפרשים, שכשהוא נותנו לאחד מאלו, מניחו עליו כשהוא מהלך ונוטלו ממנו כשהוא עומד, הא לאו הכי אסור, דלא גרע מבהמה, ואסור הוא להאכילו בידיים. ורבינו [הרמב"ם] סתם דבריו, ונראה לדעתו שמותר לתתו בכל צד. וטעמו, שאין אנו מצווים על שביתת אלו, כמו שאנו מצווים על שביתת בהמתנו, ולא נאסרו אלא להאכילם בידיים. ולפי זה, כשנותנו לאחד מאלו, אינו נותנו בשבת, שלא יהא כמאכילו בידיים, אלא מערב שבת הוא נותנו להם.

מתוך דברי המגיד משנה שהובאו בבית יוסף, משמע שאסור להאכיל שוטה דבר איסור בידיים. כלומר, גם כאשר אותו אדם אינו חייב במצוות, כיוון שאינו בר דעת, עדיין אסור לעזור לו לעשות איסור בידיים.

דבר דומה מצאנו גם בפרי מגדים על הלכות שבת (משבצות זהב סימן רסו ס"ק ד):

ועיין סימן שמג: קטן אוכל נבילות, אביו מצווה להפרישו. איכא לעיונא בחרש ושוטה, דלאו בני דיעה נינהו, ולא צייתי כלל, ועיין מגן אברהם שם אות ב, אבל ודאי ליספי להו בידיים – אסור אפילו לחרש ושוטה, מקרא ד (ויקרא יא, מב): "לא תאכלום כו'" (יבמות קיד, א).

אמנם שו"ת שיבת ציון (סימן ד) חלק על דברי הפרי מגדים, אך לעומת זאת, האמרי בינה (הלכות שבת סימן ע) הסכים עם דבריו. לכן לא פשוט לתת בידיים לשוטה לאכול דבר איסור. לכאורה הוא הדין שיהיה אסור לתת לו לאכול גם בשעת איסור, וכפי שכתב המגן אברהם (סימן תרטז ס"ק ב), שאף שאין צורך להפריש מאכילה קטן בן שתים עשרה שצריך לצום מדין חינוך, אסור להאכילו בידיים, כפי שאסור לתת לו לאכול נבילות. לפי זה לכאורה, הוא הדין גם בשוטה – כפי שאסור לנו להאכיל אותו נבילות, כך יהיה אסור לנו לתת לו לאכול ביום הכיפורים.

אף על פי כן, מצאנו בכמה מקומות בדברי התוספות, שיש הבדל בין אכילת מאכל אסור לבין אכילת מאכל מותר בזמן שאסור לאוכלו. כך כתבו תוספות במסכת שבת (יח ע"ב ד"ה ורבי נתן):

... לא פריך ומה בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה כו', אומר רבנו תם דלא פריך בשום מקום, אלא גבי אכילת איסור, שגנאי הוא לצדיק ביותר, וההוא דערבי פסחים (פסחים דף קג ע"ב ושם), דרבי ירמיה אישתלי וטעים קודם הבדלה, והנהו דמסכת ראש השנה (דף כא ע"א), דקאמר: "בסים תבשילא דבבלאי בצומא רבה דמערבא", התם לא הווה מאכל איסור, אלא השעה אסורה...

התוספות כתבו שהקדוש ברוך הוא אינו נותן לצדיקים להיכשל אפילו בשוגג, דווקא באכילת דבר איסור, אבל אכילת מאכל מותר בזמן של איסור אינה בכלל זה. משמע שאכילה של דבר מותר בזמן איסור חמורה פחות מאכילת דבר איסור, ולכן אין להביא ראיה מכך שאסור להאכיל שוטה בידיים דבר איסור לכך שיהיה אסור להאכילו ביום הכיפורים. אלא שלעיל ראינו, שהמגן אברהם לא קיבל חילוק זה לגבי האכלה של קטן בידיים. על בסיס דבריו פסק שו"ת שרגא המאיר (חלק ה סימן כב), שאין להאכיל בידיים חולי דמנציה ביום כיפור, על אף שהם אינם בני דיעה.

מכל מקום, גם אם נאמר שאסור לתת ביום הכיפורים אוכל בידיים לחולה דמנציה, ייתכן שמותר יהיה להניח לפניו אוכל. שו"ת חתם סופר (חלק א סימן פג) נשאל, אם מותר להכניס למוסד שהאוכל שבו אינו כשר, ילד קטן בעל מוגבלות שכלית התפתחותית, שאינו חולה במחלה גופנית, אך אינו יכול לתפקד ככל האדם. בסיכום דבריו הוא כתב כך:

מכל מקום, בהא סלקינן, דלרוב הפוסקים משמע בפשיטות, דבמה שמעמידו אצל נוכרים, אינו כמאכילו בידיים... והכא נמי בנידון שלפנינו, אין אומר דבר, אלא שמשכירו לרפאותו ולזונו ובמה שירצה, והווה ליה כמעמיד אצל נבילה, או כנותן לו ערב שבת עם חשיכה, אף על פי שוודאי ילך בשבת, ויוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים וארבע אמות ברשות הרבים, מכל מקום שרי אי לא עביד על דעת אביו, אם כן הכי שרי, ובתנאי שכשיגיע לבן שלוש עשרה שנים ויום אחד יוציאוהו משם על כל פנים, זה נראה לעניות דעתי מעיקר הדין^[5]...

משמע שעצם שליחתו של הקטן למוסד כזה, אינה מוגדרת כהאכלתו איסורים בידיים, שכן יהודים אינם מגישים לו מאכלי איסור לתוך פיו, אלא מביאים אותו למוסד, ומנהלי המוסד יעשו כרצונם. לפי זה נראה, שבמקרה של נתינת דבר מאכל ביום הכיפורים, שיש סוברים שהיא קלה יותר, ניתן יהיה לסמוך על דברי החתם סופר, ולהניח את האוכל לפני החולה באופן שהוא זה שייקח אותו ויאכלנו.

ו. סיכום ומסקנות

חולה דמנציה שסובל ממחלות נוספות או שהדמנציה עצמה גורמת לו פגיעה גופנית, יש לבדוק האם הצום מסכן אותו, ואם אכן כן, ודאי שאסור לו לצום.
גם אם אין לחולה מחלות נוספות, נראה ששתייה ואכילה חשובות לתפקוד המוחי. לכן יש לבדוק עם רופא, אם הצום לא יזיק לו.
כאשר הצום לא מזיק לחולה, יש לבדוק אם הוא חייב במצוות, ובכלל זה במצוות צום יום הכיפורים.
ככלל, בשלבים הראשונים של המחלה, כאשר החולה מתפקד בדרך כלל טוב, אלא שלפעמים הוא שוכח דברים או שהוא מבולבל ומתקשה לבצע מטלות מסוימות, עדיין דינו כאדם רגיל, והוא מחויב במצוות. לכן הוא חייב לצום ביום הכיפורים, ועל הסובבים אותו להזכיר לו מידי פעם שהיום הוא יום צום, כדי שלא ישכח ויאכל בטעות.
בשלבי הביניים של המחלה, כשהזיכרון ושיקול הדעת נפגעו משמעותית, אולם עדיין יש לחולה הבנה מסוימת שהיום יום כיפור, נראה שהוא מוגדר כ"פתי", שנחלקו הפוסקים אם דינו כשוטה. לכן נראה שנכון שלא להאכילו ללא צורך, אולם אם הוא מבקש לאכול, יש לתת לו לאכול בשיעורים.
כאשר החולה כבר אינו מבין שהיום הוא יום כיפור, ומבחינתו אין שום משמעות לצום, ניתן להגיש בפניו אוכל, אולם רצוי מאוד שלא להאכילו בידיים.
במקום שיש צורך בכך, ניתן להאכיל חולה כזה גם בידיים, על סמך השיטות שהאכלה בידיים של אוכל מותר בזמן אסור חמורה פחות מהאכלת אוכל אסור.
חולה דמנציה שנמצא בשלב החמור ביותר של המחלה, דהיינו הוא סיעודי ומנותק מהסובבים אותו, ניתן להגדירו כשוטה או כפתי במצב קשה, והוא פטור לחלוטין ממצוות. במצב כזה ניתן גם להאכילו בידיים ביום כיפור.

^[1] חולה דמנציה בדרך כלל נפגעים גם גופנית, והם מרזים מאוד.

^[2] אם הרופא סובר שניתן להסתפק באכילה ושתייה לשיעורים, והחולה יכול לעמוד בזה מבחינת מצבו, ודאי שיש לעשות כן, כמו בכל מצב של צורך באכילה ובשתייה לשיעורים, ראה באריכות במאמרו של הרב אריה כץ בקובץ זה הלכות יום הכיפורים

^[3] אולי שייך לדמות את ההבדל שבין חסר דעת לבין חולה דמנציה על פי היחס שבין מחשב למדפסת. חסר דעת נמשל למחשב מקולקל ברמה מסוימת. לעומת זאת, חולה במחלת הדמנציה נמשל למחשב תקין, שהמדפסת שלו התקלקלה.

^[4] ראה עוד להלן, בהגדרת ספר מאירת עיניים לחילוק שבין פתי לשוטה.

^[5] אמנם ראה שם, שבסיום דבריו כתב, שמכיוון שאכילת מאכלות אסורות מטמטמת את הלב, עדיף לו להישאר שוטה כל ימיו מאשר להיכנס לאותו מוסד. אלא שכאמור, אין זה בגדר עיקר הדין, אלא זוהי עצתו של החתם סופר.