האיזון בין הרצון האישי לבין חובת שמירת החיים

מאת: הרב צבי ארנון, ראש אגף 'קדושת החיים'

”הרב... אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות,“ קולה של מרים נשמע בטלפון, רועד וחלש.
בת ,68 גופה נחלש בעקבות מחלת ריאות ממושכת, והיא הייתה צלולה בדעתה אך סירבה בתוקף לכל ניסיון להזנה דרך צינורית.
”אל תכריחו אותי לאכול בדרכים לא טבעיות,“ אמרה לילדיה. ”שבעתי מהחיים האלו.“
אנו, בקדושת החיים, נוכחים בכל יום במצבים כאלה, שבהם הרצון של האדם מתנגש עם הדאגה לחייו. עבור הילדים של מרים, כל כפית הייתה תקווה,
עבור מרים, כל ניסיון להזנה היה תחושה של כפייה וחוסר אונים. הרופאים ניסו שוב ושוב להציע הזנה דרך זונדה, אך היא חזרה ואמרה ”לא“ ברור וסופי, ולא היה מקום לשכנוע.
הדילמה שניצבה מול המשפחה והצוות הרפואי הייתה קשה במיוחד: האם הזנה היא טיפול רפואי שניתן לסרב לו, או צורך בסיסי שאין עליו ויתור?
כיצד מאזנים בין כבוד הרצון האישי לבין חובת שמירת החיים?
”מרים, ילדיך מודאגים. מה עם חייך?“ שאלו הרופאים, מנסים למצוא פתח לשיחה ולהבין את עומק תחושותיה.

בעבודתנו אנו מציעים תמיד פרספקטיבה הלכתית שתסייע גם למשפחה וגם למטופל. גוף האדם אינו רכושו הפרטי אלא ”פיקדון“ יקר שיש לשמור עליו. לכן, בעוד שחולה רשאי
לפעמים לסרב לטיפולים רפואיים מורכבים או ניסיוניים, אין לו היתר לוותר על הצרכים הבסיסיים שהחיים תלויים בהם: נוזלים, חמצן ואוכל. הזנה, גם כשהיא נעשית באמצעים מלאכותיים
כמו זונדה, נתפסת כסיפוק צורך טבעי ולא כהתערבות רפואית פולשנית שניתן לדחות. בני המשפחה צריכים לעשות כל מאמץ לדאוג שאמם תקבל מזון ואם יש צורך, לשכנע אותה אף להזנה מלאכותית.

מקרים כמו של מרים, מזכירים לנו את המתח העמוק בין כבוד האדם לבין שמירה על חיותו הבסיסית. הרפואה אינה רק מדע של מכשירים, היא אמנות של איזונים, של הקשבה, של רגישות.
השאיפה שלנו היא להעניק לחולה את החיות הבסיסית ביותר – מתוך כבוד לקדושת חייו, אך גם מתוך הקשבה עמוקה לרצונותיו ולסבלו.
בשיעורים שאני מלמד תלמידות במגמת סיעוד במכון "טל" ובמכון "אופק", נוכחתי לדעת שזו הסוגייה הקשה ביותר עבורם: כיצד אפשר לכפות טיפול על מי שסירב?
כיצד לקבל את עמדת ההלכה בדבר הבעלות האלוקית על הגוף?
הדיונים סביב סוגיה זו מלמדים יותר מכל על הצורך בלימוד, בהעמקה ובתמיכה בצוותים הרפואיים, שמול דילמות כאלה הם עומדים יום-יום, ולעיתים נאלצים
להתמודד עם קונפליקטים של חיים ומוות, בין רגישות אישית לבין קדושת החיים.