ערב אחד מתקשרת אשה למוקד של קדושת החיים, שלום הרב, רציתי לשאול כיצד מתכוננים לסוף החיים? אני מבקש לשמוע את הפרטים של השאלה והאשה מתארת שהיא מטפלת באביה בביתה ולפני מספר שעות התחיל תהליך של החמרה, האב לא מתקשר עם סביבתו ונושם בכבדות. האשה ששוחחה עם חברתה שמעה שאלו הסימנים של סוף החיים ולכן היא מבקשת הדרכה הלכתית כיצד לפעול. שאלתי את האשה האם איש צוות רפואי בדק את החולה? אך היא אמרה שלא.
לאחר ששמעתי את הרקע הרפואי פניתי להתייעצות עם אחד הרופאים הבכירים שמסייע לנו.
הרופא חיזק את מה שכבר חשבתי, האשה צריכה לפנות את אביה לבית חולים במהירות.
חזרתי אליה ואמרתי לה כך לעשות. אחרי מספר שעות האשה מתקשרת אלי ומתארת שבחדר המיון זיהו התייבשות וכרגע החולה מקבל נוזלים ומתחיל להתאושש.
לאחר מספר חודשים שוב האישה מתקשרת, אביה במצב ירוד, היא הגיעה איתו לבית חולים במרכז הארץ והצוות הרפואי שואל האם לחבר אותו למכונת הנשמה במידת הצורך? והאם לתת טיפול תרופתי מתקדם להעלאת לחץ דם?
ביקשתי לשוחח עם הצוות הרפואי המטפל והרופאה הבכירה הייתה נחרצת בדעתה שהחולה נוטה למות וימות ממחלתו תוך מספר חודשים. לאחר שהתייעצנו בינינו הרבנים ואף התייעצנו עם אחד הפוסקים עמם אנו בקשר פסקנו שלא לחבר למכונת הנשמה אך כן לתת טיפול תרופתי מתקדם.
אחרי מספר ימים התקשרה האשה להגיד שהטיפול התרופתי הספיק ולא היה צורך להנשים ועל כן הם חזרו הביתה. במשך שנתיים וחצי ליוויתי את האשה בשאלות השונות, קיימנו שיחות רבות עם שאלות ובירורים בהתמודדויות היום יומיות עד שלפני מספר שבועות קיבלתי מייל תודה המתאר שאביה נפטר בשיבה טובה.
בצומת הדרכים בה אנו נמצאים פעמים רבות אנו מכוונים משפחה לאמירת וידוי ולפרידה. אך אין ספק שלא פעם זכינו גם להציל חיים, לחזק את בני המשפחה בקבלת החלטה על טיפול רפואי מציל חיים.